מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל מוזס עליתי לארץ בשנת 1962 מרומניה יחד עם משפחתי שכללה את אבי, אמי, שתי אחיותיי ודודי. זו הפעם הראשונה שהפלגנו, ההפלגה הייתה נעימה בשל הילדים הרבים שהפליגו עמנו. זכור לי שבאחד הימים הגנו לחדר האוכל לארוחת הצהריים והגישו זיתים וחומוס וזו הפעם הראשונה שראיתי מאכלים אלו. טעמתי, וטעם זה מלווה אותי עד היום.

 

על האונייה בשם mesapia האונייה יצאה מנמל טריאסט באיטליה וההפלגה הייתה כשבוע ימים. באונייה היו עוד עולים מרומניה ועוד מארצות שונות ואף ממרוקו. הגענו לארץ לנמל חיפה קלטו אותנו פקידי עלייה, והסיעו אותנו לעיר אשדוד. באותה תקופה אשדוד הייתה עיר קטנה ללא תשתיות. קיבלנו דירה קטנה והתגוררנו 6 נפשות לרבות הדוד. בבית שלנו היה מים,אך לא היה חשמל ובשלנו בפרימוס שמופעל באמצעות נפט. כמו כן קבלנו מיטת סוכנות סמיכות, מעט כלי אוכל. זו הייתה הקליטה הראשונית. שהתאפיינה במתן צרכים בסיסיים להטיב עם התאקלמותנו.

 

למחרת נפגשנו עם עוד משפחות והתייעצנו על המשך שהותנו במקום. לאחר זמן מה הוריי התחילו לעבוד. אימי התחילה לעבוד כטבחית בגבעת וושינגטון ואבי עבד באותו מקום כחצרן. ואני מאחר שהייתי יחסית גדול והיה צורך בסיוע כלכלי נוסף עבדתי יחד עם עוד ילדים נוספים בקטיף תפוזים ולימונים: בתחילת הלימודים עלתה הסוגייה הייכן אלמד? בשל היותינו משפחה מסורתית התייעצנו עם קרוביי.  

 

בגלל שאנחנו ממשפחה מסורתית והתייעצות עם הקרובים והוחלט שאלמד. בישיבה מקצועית "כפר צבי" סיטרין שנמצאת בסמוך לחיפה. למדתי ישיבה ומקצוע מסגרות מכנית. אחיותי למדו בבתי ספר דתיים. לאחר כשנתיים עזבתי את הישיבה והתחלתי ללמוד בבית ספר טכני של חיל האוויר במגמה של מכונאי מטוסים. סיימתי בהצלחה וגוייסתי לחיל האוויר כמכונאי מטוסים בטייסת קרבית 113. שירתתי 3 שנים והתקדמתי לתפקיד מפקד דתק שנקרא דיר תת קרקעי של מטוסים. בשרותי הצבאי השתתפתי במלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור שבה שירתתי כאיש מילואים.

לאחר שירותי הצבאי עבדתי ובשל מצבינו הכלכלי לא היה לי אפשרות ללמוד באוניברסיטה. את השכלתי המתקדמת רכשתי בלימודיי ערב.

 

במשך התקופה התנדבתי לעזור לאנשים מבוגרים בהתנדבות זו אני ממשיך עד היום הזה. כמו כן התנדבתי במגן דוד אדום ובתקופה מאוחרת יותר הייתי חלק מארגון "רוטרי" עולמי שבו הייתי פעמיים נשיא. ארגון זה מאופיין כארגון הפועל בקהילה בתחומים שונים כמו: חינוך אנשים מבוגרים השכלה לאוכלוסייה הבוגרת, תחום חינוך וטיפול באנשים מבוגרים בדגש על "דברים שנופלים בין הכיסאות". בנוסף, הייתי שובל לתמיכה והעזרה בקהילה האתיופית בתחילת דרכה בארץ.

 

באותה תקופה עבדתי בסוכנות היהודית בקליטת עולים מאתיופיה במסגרת זו קלטנו אותם ישירות משדה התעופה שיקנו אותם במגורים לפי משפחות ולפי גודל המשפחה, הם הגיעו עם מעט מאוד מטלטלין סיפקנו להם את צרכייהם הבסיסיים על מנת שיתאקלמו ביתר שאת. מעט מאוד מתורגמנים הם עלו ממקומות כפריים באתיופיה לעולים היו בעיות תקשורת ואף היו מעט מתורגמנים מהעדה האתיופית, ובשל מצוקת התקשורת וההבנה הדלה החלטתי ללמוד כל יום 10 מילים באמהרית. ולאחר תקופה קצרה שלטתי מעט בשפה והתיקשורת בנינו השתפרה.

 

הייתי מנהל משק של האתר לימדתי אותם איך לתפעל מכשירים חשמליים: מכשירי גז, מים חמים, תאורה. ארגנתי לצידי קומץ צעירים הדרכתי אותם והם עזרו בעבודות השותפות באתר. לאחר זמן מה לימדתי חלקם איך לבנות רהיטים לבית, כיצד לבנות כלי נגינה. ההענות הייתה רבה והייתי צריך להדריך בשתי משמרות את חומרי הגלם. אספנו מהתושבים רהיטים שלא היה בהם שימוש.

 

למבצע זה היו הצלחות רבות ביותר לכן החלטנו בסוכנות לשלוח צעירים ללמוד את מקצוע הנגרות וחלק הגדול מהם סיים בהצלחה ועבד במפעלים באזור. נשכרתי מאוד מהפרויקט שבו הייתי שותף שהיווה מודל והועתק לאתרים נוספים ואף הקנה לי את האפשרות לשפר את השפה האמהרית. היום כשאני פוגש אנשים מהאתר הם מתעקשים לדבר עימי באמהרית. 

הקשיים שנתקלנו בהם בדרכינו:

בהתחלה בעיית שפה לא ידענו לדבר עברית

הסתגלות לארץ זרה שבה היו הרבה עליות ממדינות שונות

בהתחלה מצבינו הכלכלי היה לא טוב אבל הורי התחילו לעבוד ובחופשים אנחנו הילדים היינו עובדים בקטיף של פרי הדר. 

אך היו גם דברים טובים:

עם הזמן התחלנו יותר ויותר לדבר עברית כך שאחרי שנה ראשונה כל משפחתנו דיברנו עברית.

הייתי מסתדר עם העולים מדרום אפריקה: מרוקו, תוניס ואלגרייה. כי אני ידעתי צרפתית וחלק גדול מחברי היו מאדות אלה.

הוריי התפרנסו סביר לכן התחלנו לקנות פריטים לבית ולסדר אותו.      

 

כשהגענו לגדרה בשנת 1973 זה היה המקום הראשון שלי ושל אשתי בו אנו גרים עד היום. בנינו בית צנוע אשתי ואני עבדנו אני באשדוד במפעל הנקרא רבלון ואשתי עבדה בבני אייש במפעל הנקרא תאת שבו היא עובדת עד היום. אחרי שנה נולדה לנו הילדה הראשונה לירז (אמא לעומר) כיום היא גרה בהוד השרון. אחרי 3 שנים נולד נתנאל (אבא של יהלי, נויה, מיה והלל) גר בגדרה. ולאחר 5 שנים נולד מוטי שגם הוא גר בגדרה. שלושתם למדו יסודי בבית ספר פינס ותיכון דרכא גדרה אזורי. שלושתם שירתו בצבא כמפקדים ואחרי הצבא הלכו ללימודים וסיימו בהצלחה. כיום שלושתם עובדים: לירז בחברת ביטוח "הראל", נתנאל ב"אינטל" ומוטי ב"אלביט".