מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי לאה לידיה אלגלי (שם משפחה קודם רחמים), הסיפור שלי התחיל כאשר עליתי לארץ בשנת 1950. עלינו באוניה, מטריפולי לארץ ישראל. כאשר הגענו לארץ לקחנו את כולם לעתלית , קבלו אותנו ואת כל מי שעלה מחו"ל לארץ קיבלנו אוהלים. היינו מחכים בתור ללחם ולמרגרינה לפי משפחות. בשנת 1952 אחרי שנתיים בעתלית לקחו אותנו למושב שחר שנמצא ליד גוש חלב, שם שמו אותנו במגורים מעץ בכל בניין שהו שם ארבע משפחות נשארנו שם עד שלקחו אותנו למושב דלתון. בדלתון כל אחד קיבל בית משלו. ההורים שלי עבדו בעבודות האדמה משם הגיע הפרנסה. למדנו בבית הספר בבניהו בכרם בן זימרה. בתקופה זאת קראו לנו בשם גנאי "לאז נחמה". היה שם חדר אוכל כל פעם הייתה באה אחות ובודקת את הראשים של כולנו. באחת הבדיקות גילנו שיש גזזת למלא ילדים ואני הייתי בין הילדים שהיה להם גזזת. לקחו אותנו לעתלית ושמה גילחו לנו את הראש. עשו לנו הקרנות בראש ושמו לנו תרופות שכאבו מאוד. לקחו אותנו הביתה התחילו לצחוק וללעוג עלינו כלל האנשים לכן החלטנו יותר לא להגיע לבית הספר והפסדנו מלא החומר חשוב. לאחר כמה שנים חברתי הטובה הכירה לי את בעלי, הצטלמתי בצפת, החברה שלי פיתחה את התמונות ונתנה לבעלי (אלגלי אלגלי) בתור מתנה את התמונה שלי בלי שאני ידעתי. לאחר שראה את התמונות, ניגש לאבא שלו והודיע לו שהוא רוצה אותי לאישה. לאחר שכנוע רב אבא שלו ניגש לאבי וביקש את ידי. אבי ניגש אליי ושאל אותי אם אני מעוניינת להינשא לו, לאחר מחשבה עמוקה החלטתי שאני רוצה להינשא לו. התחתנו והבאנו לעולם שמונה (8) ילדים מקסימים. אפרים, יעל , מרדכי, עמוס , קטי , אריאל , ירון והודיה הקטנה. אמי היקרה נפטרה לפני תשע (9) שנים ואבי היקר נפטר שלושים ושלוש שנים (33) . ביטוח לאומי לא רצו להכיר באמי שאבי נפטר. בשביל אמי זה היה צער גדול!