מאגר סיפורי מורשת

ביום הכרזת מדינת ישראל הייתי עם אמי, סבתי ודודתי במחנה באמצע מדבר בתימן. במחנה זה רוכזו היהודים שנפגעו על ידי הערבים המוסלמים שהזדהו עם מאבק מדינות ערב ביהודים. המחנה היה מוקף בגדר תייל והוא היווה את מקום השהייה האחרון של היהודים בתימן בטרם עלייתם לא"י.

ליד גדר התייל עשו תנורים מחימר, טיט ותבן ומשפחות בשלו ואפו על התנור. בשישי שבת הכינו בתנורים אלו את הג'חנון, קובנה ומרק של תימנים.

זקני המחנה מינו שומרים אשר כל ערב עברו סביב הגדר כדי לשמור שלא ייכנסו פורעים במחנה. אותם שומרים היו גם עוברים בין התנורים ודואגים לזלול מהמטעמים שהכינו….

במתחם הגדול נהגו להביא מים בדליים ממקום רחוק ביותר מהמחנה. המקום נקרא " מחנה גאולה". במחנה עמד אוהל ששימש בית חולים ואני זוכרת שהגיעו רופאה יהודיה ניצולת שואה, ד"ר אולגה, וד"ר אלקנה אשר רצתה לעזור ליהודים בגולה שהיו בקשיים רבים.

היה צינור אחד ואליו הגיעו אנשים עם דליים, יחפים. אני למשל, דרכתי על שברי בקבוק שבור ונפצעתי ברגל. מי שעבר רצה לעזור לי להוציא את השברים, עניתי לכולם שאני רוצה שרק אמי תעזור לי כי רציתי לזכות באהבתה ותשומת לבה.

במחנה, באו אנשים שרצו להתגרות בי, באו והודיעו לי שאמי עומדת להתחתן בשלישית כדי שאבין שעוד מעט לא אהיה חשובה בחייה. בערב החתונה, אני ישנתי מהכאב או מהערק שנתנו לי כדי להשכיח את כאבי הרגל….

מארץ ישראל יצאה קריאה שכל היתומים וזוגות נשואים צעירים חייבים לעלות לא"י לעזרה, בספינות. לכן, נישאה אמי בשלישית כדי לתת לכולנו אפשרות לעתיד טוב יותר בארץ ישראל.

לא עליתי על הספינה כי אמי לא הסכימה שאעזוב אותה והתאחדנו חזרה בח'שד.