מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1933, בעיר מרסה שבתוניס, להורים חיה ויוסף. את השם ג'ולייט קיבלתי בבית הספר הנוצרי בו למדתי. עד אז שמי היה איילת. הוריי דאגו מאוד לחינוך שלי ולכן רצו שאלמד בבית הספר הנוצרי שם לטענתם החינוך היה טוב יותר מבתי הספר היהודיים בעיר.

מסכת חיי מורכבת ומלווה בלא מעט כאב

לאחר לידתי התקשתה אמי חנה להביא עוד ילדים, בכל פעם שהרתה, ההיריון לא הצליח להחזיק מעמד והעובר היה נופל. אמא התפללה רבות עד שנולד לה תינוק בריא ושלם לו החליטה לקרוא "שמעון" על שם רבי שמעון בר יוחאי זצ"ל. לאחר לידתו אמא הצליחה להרות שוב והביאה לעולם את "דויד".

שמעון נישא לאידה ונולדו לו ארבעה ילדים, אך הוא נהרג במלחמת ששת הימים.

דויד נישא לאסתר והביא לעולם 2 ילדים, אך גם שם פקד הצער את משפחתנו ואשתו נפטרה צעירה. דויד לא נישא שוב מאז.

אם לא די בכך, אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה בת 6

אני לא זוכרת הרבה מאבא, הוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה אך אמא סיפרה לי שהגרמנים הרביצו לו עד כדי כך שנאלץ להתאשפז בבית חולים. בכל אותה תקופה הייתי אצל הדודים כי אמא נאלצה לשהות לצד אבא בבית החולים. אמא נאלצה למכור תכשיטי כסף וזהב וחפצים על מנת לשלם עבור הטיפול של אבא. כשאבא נפטר לקחו לנו את הבית והשאירו אותנו חסרי כל.

לאחר שאבא נפטר אמא הכירה בחור בשם דויד, לו נישאה בגיל 40. נולדו להם שני ילדים מסעוד ומרסל, האחים החורגים שלי. מסעוד נפטר ועם מרסל אני שומרת על קשר עד היום.

אבי החורג דויד, אהב אותי מאוד, ונהג כלפיי בטוב לב. אך נורא חששתי מפניו כי הייתי צעירה ומפותחת פיזית ולכן בגיל 16.5 עברתי לגור עם משפחה אחרת להורים בשם "מאדאם סאלה" ו"דויד" שם טיפלתי בשני ילדיהם.

אמא ניסתה לשדך לי הרבה בחורים, כי האמינה שכמו הערבים גם אנחנו צריכים להתחתן מוקדם. אך סירבתי להיפגש איתם. עד שבגיל 17 הכירה לי חברה בחור בשם יעקב, איתו התחתנתי אחרי חודש בלבד.

כשג'ולייט מתחילה לספר על בעלה יעקב הדמעות פורצות מעיניה.

בעלי יעקב היה בחור חתיך עם עיניים כחולות גדולות. הוא כל כך אהב אותי, למרות שכל הזמן אמרתי לו שאני לא יפה כמוהו. הוא היה אומר לי שאני אישה כל כך טובה שהיופי לא מעניין אותו. כל כך אהבתי אותו. אין עוד כזאת אהבה. אהבה שנגדעה שבעלי נפטר בגיל 68 מלחץ דם ומסוכר.

זכרונות וגעגועים מן החיים לצד בעלי יעקב

החתונה הייתה צנועה והייתה בעיקר עם גברים שבירכו אותי. לעומת זאת החינה הייתה גדולה ושמחה עם שתי תזמורות, ריקודים ושירים. בתחילת הנישואים גרנו עם חמותי. היא נתנה לנו מחסן בלי דלתות. שמנו שם וילון שיהיה צנוע. ללא ריהוט בסיסי וללא מיטה אבל עם הרבה אהבה בלב. מסביבנו היו הרבה ערבים שהיו מסתכלים עליי בלי סוף. חששתי מאוד מפניהם ולכן החלטנו לעבור לעיר אחרת "סוסא" שם שכרנו בית. כשראיתי שגם שם אני לא מסתדרת כי פחדתי מהבחורים שהסתובבו שם שהיו מעשנים חשיש, החלטתי שאני עוברת לגור בארץ ישראל. בעלי ניסה לשכנע אותי שנשאר, בטענה כי אנחנו לא נוכל להתקיים לבד מבחינה כלכלית בישראל אך התעקשתי. לבסוף יעקב בעלי הציע כי נחתום אפוטרופוסות על גיסתה של חמותי שגידלה את יעקב, כי לא היו לה ילדים, ונעלה יחד עמה לישראל. חמותי נתנה לנו את "ברכת הדרך" ועלינו לישראל.

בתחילה התגוררנו בבאר שבע ולאחר מכן עברנו לגילת. עבדתי כטבחית בבית ספר "אשל הנשיא" ויחד הבאנו לעולם 11 ילדים. גיסתה של חמותי סייעה לי בגידול הילדים היא אמרה לי "את תביאי ילדים ואני אגדל לך אותם". אמא הייתה נוהגת לומר לי "הנכדים והנינים כמו דגים בים".

להביא ילדים לעולם זו ברכה, במיוחד לאור העובדה שלאמא היה קשה מאוד להרות.  לצערי, בני צחי נפטר מהמחלה בגיל 50 בהיותו רווק. שאר הילדים והנכדים מבקרים אותי הרבה. ולמרות שבני גר קרוב אליי אני מרגישה לבד וקשה לי.

עם כתיבת שורות אלו והעלאת הסיפור לאתר. ג'ולייט עלל נפטרה. יהי זכרה ברוך.

ג'ולייט השאירה אחריה משפחה לתפארת והם עדות למסכת חייה של ג'ולייט.

ניתן להתנחם בכך שעתה, לאחר מותה, היא התאחדה שוב עם האדם היקר לה מכל. הבחור החתיך בעל העיניים הכחולות – יעקב בעלה ז"ל.

הזוית האישית

ג'ולייט: הצטרפתי לתכנית יחסית מאוחר למרות שכל הזמן הסתכלתי מהצד על הפעילות של התלמידים ונהניתי. רציתי שגם סיפור החיים שלי יישמר לדורות הבאים ונהניתי מאוד לשתף את התלמידה והמורה בסיפור חיי. תוך כדי הסיפור היו הרבה רגעים של בכי וגעגוע לבעלי ז"ל. הבכי שנבע מתוך הנשמה העיד על האהבה הגדולה שהייתה לבעלי ועדיין קיימת. מלבד תיעוד הסיפורים נהניתי לקחת חלק במפגשים החברתיים, בשמחה ובאור שהפיצו התלמידים עם כניסתם למרכז היום.

עדן מתעדת הסיפור: תכנית הקשר הרב דורי הייתה במסגרת שעת "פעימות" בה כל תלמידי בית הספר בחרו תחומי עניין מעבר לתכנית הלימודים הרגילה. הבחירה בקשר הרב דורי הייתה עבורי משמעותית מאוד. חיכינו מאוד לשעה השבועית בימי שלישי ללכת למרכז יום לקשיש, לפגוש את האזרחים הוותיקים, לראות את השמחה וההתרגשות שלהם בבואנו, לשמוע את סיפור חייהם, לרקוד ולשיר איתם בחגים ובמפגשים חברתיים. אין ספק שהתכנית וההיכרות עם סיפור חייה של ג'ולייט עלל השאירו חותם בליבי.