מאגר סיפורי מורשת

 לזכרו של יואל שיפטן ז"ל מנהל המוסד-

השנה 1953, ואני נער שעלה לפני כשנה וחצי עם אמי מרומניה (האבא נרצח בפוגרום ביאסי ע"י הנאצים ועוזריהם). המצב הכלכלי אז קשה בלשון המעטה ואנחנו, אמי ואני "צנחנו" לתוך המצב הזה. וצריך להתמודד איתו. הבעיה היתה להביא פרנסה.

אימי, שנושא החינוך שלי היה חשוב לה מאד, ראתה שהתמודדות עם בעיית פרנסה וחוסר במזומנים יפגמו החינוך שלי. היא חיפשה דרך לאפשר לי ללמוד מבלי שאהיה מושפע מהמצב/התנאים הקשים.מהר מאד היא הבינה, שהדרך הכי טובה תהיה לימודים במוסד חינוכי עם לינה. בעזרת אנשים טובים היא יצרה קשר עם ארגון עליית הנוער ובסופו של דבר הופנינו למוסד "עליה" בפתח תקווה.  הגענו למוסד(התקופה הייתה החופש הגדול), אימי, אני, צרור קטן של בגדים והרבה פחד מהלא נודע וגרוע יותר,פחד  להיפרד מֶאִמָא לראשונה בחיי(לתקופה של חודשים ) – להיות לבד (סיכמנו  שתקופה מסוימת לא אגיע הביתה עד שהיא תסתדר כלכלית). לא היה לי מושג מה זה להיות במקום כזה. התמונה שדמיינתי לעצמי הייתה של הילדים היתומים חסרי הבית מהסיפורים שקראתי.

במבט ראשון ראיתי מקום מטופח. מבנים, חלקם ישנים, וגינות נוי סביבם.  הזמן להכרות  עם המקום בשלב זה היה קצר ונאלצתי להיכנס לראיון – המפגש הראשון עם נציג מהמקום, כאשר במקביל אימי מטפלת בסידורים הפורמליים במשרד.

האדם שפגשתי היה המנהל החינוכי מר יוסף שוער אדם קטן קומה נעים הליכות אשר קיים איתי שיחה ובעצם דרכה הכיר אותי ובדק את השכלתי וידיעותיי הכלליות. אני לא בטוח שהוא הצליח לקבל תמונה ברורה עלי כיון שהייתי במתח והתרגשתי. אך הוא היה מנוסה ושובצתי בכתה שהייתי אמור להיות לדעתי. באותו מעמד גם שובצתי  ל"חברת" ילדים שקראו לה "בני מיימון".

המוסד כלל בית ספר בניהולו של משה קליינמן,  עם כיתות  עד יא' כאשר הלימודים היו עיוניים חקלאיים. הכיתות היו מורכבות מילדים לפי קריטריון של השכלה ולא שייכות לחברות.היום התחלק לשניים עבודה ולימודים. המוסד כלל משק חקלאי שכלל: שדות לגידולים שונים (מספוא, גן ירק, חיטה..), רפת, לול, ומטעים. העבודה במשק הייתה על טהרת הילדים/חניכים עם הדרכה של מדריך חקלאי בעל ידע מתאים לענף שהופקד עליו.

תהליך הרישום הסתיים, נפגשתי עם אימי ובעצם עמדנו להגיד שלום אחד לשני, לתקופה לא קצרה, מתרגשים ולא חסרה דמעה. אימי חזרה לראשון לציון (ונודע לי לאחר מכן שהרבה לילות לא סגרה עין). ואני , בלב כבד, מלווה ע"י חניך וותיק מתחיל לבצע את צעדי הקליטה.  השתלבתי בחברה ששובצתי והתאימה לגיל שלי (בתחום הגילאים 12-14). נאמר לי באיזה חדר אני אשן/אגור יחד עם עוד 4 ילדים שלושה מלוב ואחד מרומניה שכבר גרו בו.

באותו לילה ראשון, שעות השנה לא היו רבות ואם זה היה היום לבטח היינו משוחחים שעות בסלולרי שלא היה אז. מקום המגורים היה צריף ארוך בעל חמישה חדרים וחדרי שרותים  שהיו משותפים. זה היה עבור הבנים. הבנות של החברה התגוררו במבנה אחר.היה לנו צריף נוסף אשר היה מיועד למועדון וכן ליתר התפקידים שכבר סיפרתי. כאן היה מקום המפגש של כל החברה.

למזלי הילדים שלחדרם צורפתי לא היו בחופש, גם להם לא היה לאן ליסוע הוריהם לא היו בארץ, כך שמצאתי את המקום מאוכלס  ואפשרות להכיר מיד את השותפים שלי לחדר. אט אט נוצרה גם חברות. הם היו ותיקים יותר ולכן יכלו לעזור לי להשתלב ולהכיר את המקום. אני,  היות והייתי בכיתה יותר גבוהה (כיתה ח') ותלמיד טוב, במיוחד במקצועות הריאליים, תרמתי לחברות בעזרה בלימודים.

התחלתי להשתלב במוסד והריחוק מהבית העיק פחות. היות והיה עדיין החופש הגדול לא היו עדיין לימודים אך הייתה תעסוקה מסוימת בעבודה במשק.שובצתי לעבודה בגן הירק בהנהלתו של המדריך חיים והתחבבתי עליו. הוא למד להכיר אותי ולדעת שאפשר להטיל עלי עבודה עם אחריות ואני אבצע אותה בכל מחיר.  עבודה כזו הייתה הפעלה/הפסקה של מערכת ההשקייה בשדות בשעות הערב המאוחרות או שעות הבוקר המוקדמות. העבודה כללה הליכה אל חלקת השדה המתאימה שהייתה בד"כ מרוחקת, בחושך מוחלט כאשר יללות תנים מלווה אותי, ממש פחדתי והלב שלי הצטמק והיה קטן כזית, אך התנהגתי כבוגר וחיים ידע שעלי אפשר לסמוך! התעסוקה הייתה מאד נוחה לי והשכיחה ממני את הגעגועים.

כאשר התחילו הלימודים המצב השתפר עוד יותר.עם תחילת שנת הלימודים שובצתי  כתלמיד בכתה ח' (סיימתי את כתה י"א, עם תעודת גמר של בי"ס חקלאי בשנת 1957). החיים במוסד היו מאד מתוכננים ולפי סדר יום קבוע. היום התחיל (השכמה ב- 06:00) עם תפילת בוקר (שחרית, כל חברה בנפרד במועדון שלה ורק בנים) ולאחריה ניגשנו לארוחת בוקר בחדר האוכל הגדול עם יתר החברים. עם סיום ארוחת הבוקר הלכתי לעבודה או לבית הספר. כאשר עבדתי בבוקר, העבודה הייתה מסתיימת בשעה 12:00. העבודה הייתה עבודת כפיים ולכן  הייתי זקוק למקלחת טובה והחלפת בגדים . לאחר מכן פניתי לארוחת הצהרים.  עם סיום הארוחה קיימנו, אנו הבנים, תפילת מנחה והתחלתי להתארגן ללימודים של אחה"צ שנמשכו כחמש שש שעות לימוד עם הפסקה לארוחת "ארבע" שכללה תה עם לחמניות טריות וריבת דובדבנים שהיו אהובים עלי. בערב – התפללתי תפילת ערבית, בהמשך ארוחת ערב ולאחר מכן הייתי חופשי להכנת שעורים ו/או משתתף בפעילות חברתית כלשהי במסגרת החברה או המוסד. כאשר למדתי בבוקר העבודה הייתה אחה"צ.אני זוכר שבאביב ובסתיו אהבנו את הפסקת הצהרים שאחריה באו לימודים. היה לנו כשעה חופשית מכל פעילות. זה הזמן שהיינו שוכבים על הדשא בשמש החמימה משלימים שעורי בית, עושים חזרה לקראת מבחן או סתם משיחים שיחה על הא ודא…כאחד שעבד גם באחזקת גינות הנוי, הערכתי את הגינות המטופחות – דשאים נרחבים, חלקות עם פרחים, חורשה קטנה. זה נתן הרגשה טובה והיה נעים לטייל בחצר המוסד. מקובל היה שחברה יכולה לבחור לה שם וזה היה סימן לבגרות.  ויום אחד הרגשנו שאנו מספיק מגובשים ומתנהגים כבוגרים. קיבלנו החלטה כצעד המראה יכולת, לתת שם לחברה כמקובל. השם שנבחר היה "מעוז עוזיאל" על שם הרב הראשי הספרדי של המדינה.

הזמן עשה את שלו, אני התרגלתי למקום, אימי מצאה עבודה והתחילה לבקר אותי ואפילו הסתמן מצב שבקרוב אוכל להתחיל לבקר אותה בחופשות. יצרתי קשרים חמים עם ילדים אחרים וכן קשרי ידידות עם נערים מתפוצות שונות. התחברתי במיוחד עם נער מהעדה התימנית ועם שלושה נערים ילידי לוב אחד אברהם נחום ז"ל  והאחרים שמעון ואטורי וברנס יבדלו לחיים ארוכים.

היות ושהכיתות לא היו מקבילות ל"חברות" החברים שלי לא היו בלעדיים לחברה, וכך מצאתי את עצמי בחברותה גם עם נערים ונערות מ"חברה" גבוהה יותר שלמדו איתי באותה כיתה. מספר החברים הלך וגדל. החברים שלי היו או מהמעגל של החברה או ממעגל הלימודים.התנסיתי בעבודה בכל ענפי החקלאות והאחרים שבמוסד- מטעים, רפת וגם מחלקות העזר כגון מסגרייה. עבדתי כחצי שנה בפרדס ומאז אני אוהב את תפוזי השמוטי. כשנה וחצי עבדתי ברפת מניקוי הרפת, ועד שיבוץ בצוות החליבה. באותם הימים חליבה בוצעה בידיים ולא פעם החולב וגם אני קיבלתי בעיטה מהפרה – לא היו מכוני חליבה.

בלימודים עשיתי חייל היות שהייתה תמיכה כספית של ארגון נשי מזרחי בארה"ב התאפשר לי לקבל שעורים פרטיים וברמה גבוהה יותר תרומה לעתיד.

החיים שלי במוסד במסגרת ה"חברה" תרמו להתפתחותי בכך שניהלתי את עצמי והן  יחד עם אחרים בניהול החברה. למדתי לקבל אחריות  וכן להיות מסוגל לדאוג לאנשים שזקוקים לכך. יותר ויותר קבלתי על עצמי להשתתף בניהול החברה , לעזור לילדים חלשים בלימודים, להכין הרצאות בנושאים שהייתי בקי בהם ואפילו השתתפתי בלהקת ההווי של החברה ובמקהלה של המוסד.

הרגשתי מקובל וזה שיפר את  הביטחון עצמי שלי מה שתרם גם להמשך החיים.במשך השנים ששהיתי במוסד פגשתי פעמים רבות הן את המנהל יואל שיפטן, יהודי יליד גרמניה שתרם הרבה לחינוך שלנו והיה יד מכוונת בכל התחומים, וכן שני מנהלים נוספים המנהל החינוכי יוסף שועיר ומנהל בי"ס משה קליימן.

ההתנהלות היום יומית במקום הייתה לפי קוד דתי/מסורתי שלא נכפה  וברבות הימים הבנתי עד כמה החינוך הזה תרם לי רבות לשלבים הבאים של החיים.מנהג היה במוסד כל שנה ה"חברות" מטיילות בארץ בטיול להכרת הארץ. טיולים שהיו בשבילי הזדמנות להכיר את הארץ ואת שביליה דרך הרגליים. השיא היה שהיה בחוות גדנ"ע באר אורה במשך שלושה שבועות וטיולים בכל הסביבה זה היה גדול!

מנהג נוסף היה במוסד שאישים מהנהגת המדינה היו מתארחים בשבתות וזכינו להרצאות מענינות. במשך השבת. חניך מהמוסד היה מלווה אותו האישיות הבכירה, מטייל איתו והיה זה זמן איכות לשיחה איתו. זכיתי להיות חניך כזה בשנה האחרונה לשהותי במוסד וליוויתי אישים כמו דר' בורג ז"ל (שר), ח"כ חזני ז"ל ועוד.

במוסד תפילות השבת והחגים היו מלוות  במנגינות ערבות והפכו לטקסים יפים שכולם אהבו להשתתף בהם. במיוחד אהבתי את ליל הסדר והמזמורים המושרים בטקס. עד היום כאשר אני עורך את ליל הסדר עם ילדיי  ונכדיי, הטקס מלווה במנגינות מאז. בני משפחה רחוקים מבקשים להתארח בליל הסדר אצלנו לשמוע ולהשתתף בשירה המלווה את הגדת האגדה.

השנים עברו אני התבגרתי וגם השכלתי החברה שלנו הפכה להיות הבוגרת, ז"א אנו בשנה האחרונה לשהות במוסד. אנחנו מהווים הנדבך הדומיננטי של המוסד בשנה זו כמו הבוגרים שלפנינו. ועוד מעט אנחנו יוצאים ל"חיים" וכל אחד יפנה לדרכו. נוצר גרעין שעומד לצאת למשק בדרך לנח"ל אחרים כל אחד לדרכו. וכך נמשכה השנה האחרונה לימודים, עבודה ניצול זכויות של הבוגרים והופ טקס סיום. היה עלי לעשות חשבון נפש ולהחליט האם הכיוון הוא הקיבוץ והנח"ל או אחר. ובתהליך קבלת ההחלטה חשבתי גם על אימי.  אף על פי שלא הגבילה אותי הרגשתי שלא יהיה נכון לצאת לקיבוץ מקום מרוחק שימשיך להשאיר אותה ללא בן קרוב אליה (צריך לזכור בן יחיד והיא כבר אישה לא צעירה).  לאחר התלבטויות רבות הודעתי על כך שאיני מצטרף לגרעין.  זה היה רק חלק מההחלטה. היה חשוב לדעת מהו הכיוון ומה  בכוונתי לעשות.

התשובה באהבעקבות הנטייה שלי למקצועות הריאליים, זה הוביל אותי לשאוף להגיע לחיל האוויר וזהבאמצעות בי"ס שהיה אז בחיפה. ואמנם התקבלתי, שירתתי בחיל אויר וגם נשלחתי ללימודי הנדסה בטכניון.כך תם פרק בחיי שנקרא להתחנך במוסד "עליה".