מאגר סיפורי מורשת

טנג'יר הייתה עיר קטנה ופשוטה נולדתי בשנת 1940, לאמי רחל ולאבי משה. היינו במשפחה עשר בנות

ובן אחד. אני הייתי בין הקטנות מבין אחיותיי. אבי עבד כסוחר בדים ואימא הייתה עקרת בית. לא למדנו בבית

הספר נשארנו בבית ועזרנו לאימא, למרות שהייתה לנו משרתת.

גרנו שם בבית גדול, בין שתי קומות ונחשבנו לאנשים אמידים מאד עם הרבה כסף. אפילו המזרנים והכריות

שלנו לא היו פשוטים כמו כריות ומזרנים רגילים. הם היו עשויים מצמר של כבשים. מסביבנו גרו ערבים וחיי

השכנות שלנו איתם היו טובים מאד.

לאחר כמה שנים כשהגיעו השמועות על ההתיישבות בארץ ישראל ועל קום מדינת ישראל, יהודי מרוקו התעניינו ושאפו לעלות לארץ ישראל. אכן חמש מאחיותיי הנשואות עלו לארץ. גם בעלי ואני החלטנו לעלות לארץ ישראל.

למרות החיים הטובים והיפים במלוא העושר שהיו לנו במרוקו החלטנו לעלות. פנינו לנציגי הסוכנות בבקשה

לעלות לארץ. הלכנו למשרד הפנים וביקשנו שיסדרו לנו דרכון, כדי שנוכל לצאת ממרוקו. מכרנו את כל רכושנו,

הבתים, הבדים הרהיטים, פשוט הכל.

כשקבלנו את הדרכון, אני בעלי ושלושת ילדיי הפלגנו עד איטליה ומשם טסנו במטוס אל על לארץ ישראל, הגענו

ללוד. שם חיכתה לנו משאית של הסוכנות בקשנו מהם להגיע לירושלים או לאשקלון, שם התגוררו חלק מאחיותיי. נסענו ארבע חמש שעות במשאית. בתום הנסיעה כשביקשו להוריד אותנו מהמשאית, מצאנו את עצמנו באופקים.

התנגדנו לרדת מהמשאית, התווכחנו עם הנהג ובקשנו שייקח אותנו לירושלים או לאשקלון, לאחר כמה שעות של

וויכוחים נאלצנו לרדת מהמשאית לאופקים.

החודשים הראשונים היו קשים מאד, קבלנו בית שהיה באמצע הבנייה היו בו רק קירות ותיקרה, בלי חלונות ובלי

דלתות. ללא שירותים היינו הולכים לשירותים בשדות שמסביב לבית . את המים היינו מביאים מצינורות הבנייה

של פועלי הבניין. החודשים הראשונים היו קשים ביותר, המעבר מבית גדול ומפואר במרוקו, עברנו לבית קטן ועלוב. קבלנו לבית כמה מיטות סוכנות ומזרנים מקש, שולחן קטן, כמה כיסאות עץ ופתיליה. קבלנו ארגז שהכיל: קטניות

ושימורים.

בעלי קבל עבודה בחקלאות, אך לא היה מסוגל לעבוד בקיץ בשדות בגלל השמש הקופחת.  והוא נשאר בבית.

נאלצנו להשתמש בכסף הרב שהבאנו ממרוקו עבור לחם, חלב וכו', לבסוף, הוא  פתח חנות. לאט לאט הבית

הושלם, הגיעו החלונות. התחלנו להתאקלם ולהתארגן. בינתיים הגיע גם המטען ששלחנו ממרוקו עם המטלטלים

שלנו שלא ויתרנו עליהם המזרנים שהיו ממולאים בצמר כבשים, כריות ושמיכות.

היום ברוך ה', יש לי שבעה ילדים מקסימים שלושה שנולדו במרוקו וארבעה בארץ. אני שמחה ומאושרת וכיף

לי לגור בארץ, חבל שאבי לא זכה לכך הוא נפטר מספר חודשים לפני עלייתנו לארץ.