מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי ברוסיה, בחצי האי קרים, בעיר יבפטורייה, לאמא יבגניה ואבא מאיסיי (משה).

יש לי אחות גדולה לריסה. נולדתי ב 21.04.1946 אחרי מלחמת העולם השנייה.

בגיל שבועיים עברנו לעיר הבירה של חצי האי קרים: סימפרופול. מגיל שנתיים יש לי זיכרונות על הילדות, לדוגמא, אני זוכר את חצר מעון הילדים שם נבח עלי כלב שגרם לי לבהלה גדולה אשר הביאה אותי להתחיל לגמגם. גם כיום, כשאני מתרגש, יש לי גמגום קל. אני זוכר את השם הגננת שלי, את פניהם של החברים שלי, את הילדה הראשונה שמצאה חן בעיני, כל זה כאילו היה אתמול.

הילדות שלנו הייתה שונה מהילדות כיום. רוב הזמן לא היה היתה שמחה למרות שלא הבנו את זה. הצעצוע הראשון בחיי קוביות מעץ, אמי קנתה לי בגיל שנתיים או שלוש.

חיינו כמו רוב המשפחות, בעוני, לאחר מלחמת העולם השנייה.

גלידות או סוכריות היו חגיגה בגלל חוסר הכסף במשפחה. היו שני מקרים שאני מתבייש בהם אבל אספר עליהם. במקרה הראשון הייתי בן חמש או שש, היה מאוד קר וההורים כיסו אותי במעיל חורף. כאשר התעוררתי וסידרתי את המיטה מצאתי כמה מטבעות שנפלו מכיס המעיל. התלבטתי רבות האם להשאיר אותם לעצמי או לתת להורים. החלטתי להשאירם אצלי. במקרה השני הייתי בן 10 או 11, בקיץ בקרתי אצל דודה שלי. חלק מהדירה היה מושכר לאנשים, ואני ישנתי במיטה מתקפלת בחצר הבית. רוב חיי, כשלא הייתי בבית הספר או בגן, ביליתי בחצר שם שיחקנו שחמט, טניס שולחן, כדור רגל או כדורסל.

בזמני למדנו בבית הספר רק שמונה שנים. המורה המחנכת שלי כל כך לא אהבה אותי ולכן לא אהבתי ללמוד. בגיל 15 אבא הכריח אותי ללכת לתיכון מקצועי. התלמידים היו מבוגרים ממני ואני הייתי היהודי היחיד ולכן ספגתי מכות רבות. הדבר חיזק וחישל אותי ועם הזמן התבגרתי, התחלתי לעמוד על שלי כך שלא יפגעו בי יותר.  לאחר סיום לימודיי לא רציתי להמשיך להשכלה גבוהה. התחלתי לעבוד והייתי מאוד טוב מכאן הוטלה עלי אחרית והפכתי מנהל. התחלתי לחשוב על העתיד שלי.

שבתי לספסל הלימודים (מכינה) על מנת להשלים בגרויות. ב- 1965 סיימתי 11 שנות לימוד ובגרות מלאים. תוך כדי הלימודים קיבלתי צו גיוס מהצבא. הבנתי ששלוש שנים בצבא יהיו הרבה יותר גרועים מהתקופה בתיכון. האפשרות היחידה להתחמק משירות צבאי ממושך, היתה ללמוד באוניברסיטה.

באוניברסיטה עסקתי בספורט (צלילה מקצועית) והצלחתי בלימודים. הייתי בין 50 התלמידים המצטיינים וקבלתי הפנייה למקום עבודה טוב. פרט זה חשוב, כי בזמן הזה, הייתי נשוי ואב לילד בשם איגור.

התחלתי לעבוד במפעל מתכות ולא הייתי מאושר. סדר יום ועבודה נוקשים ולא גמישים.

חצי שנה לאחר מכן, התגייסתי לצבא. הפרידה מאשתי ובני היו מאד קשים. להתגייס בגיל 25 היה לא פשוט אך התואר האוניברסיטאי עזר לי לקבל כבוד מצוות המפקדים.

בגרות

בשנת 1974 התחתנתי בפעם השנייה. הנישואים הביאו לי שתי מתנות ב-1975 נולד לי בן ויטלי, וב1977 נולדה בת ששמה ילנה. חיי נכנסו לשגרה מבורכת.

ממהנדס הפכתי למנהל מוביל. על מנת להמשיך  להתקדם לתפקיד אדמיניסטרטיבי הייתי חייב לקיים שני תנאים: להיות קומוניסט וקורות חיים ללא פגמים. לא עמדתי בשניהם. התנאי הראשון לא היה מקובל עלי מבחינה אידאולוגית: עוד באוניברסיטה הבנתי מהו הקומוניזם. בקורות חיי היה לי פגם יותר משמעותי: הייתה לי משפחה בחו"ל דבר שלא היה מקובל אז בשום מצב. היותי יהודי היה קושי בפני עצמו והקשה על האפשרות להתקדם בחיים. זאת למרות שלפעמים הייתי מנהל פרויקט מסוים, לעיתים ניהלתי מחלקה שלמה והמנהלים שלי היו תחת פיקודי (למרות שהיתי בדרגה נמוכה מהם).

דוגמא נוספת לאנטישמיות באה לידי בטוי כאשר מנהל שלי לשעבר, רצה שאנהל מעבדה מטלורגית אצלו. המנכ"ל שלו סרב בכל תוקף וביקש למצוא מישהו עם לאום אחר. רק לאחר שהמצב במעבדה החמיר, הסכים המנכ"ל לקבל אותי וכך התחלתי עבודה חדשה. תוך שנתיים המעבדה נהיתה הכי טובה האוניברסיטה. בעבודתי יצרתי יצירות מדעיות, והתקדמתי מתפקיד מהנדס לסגן מנהל מעבדה. הכי חשוב – התעסקתי באמת במה שאני מאד אוהב.

עליה לארץ

לאחר הפירוק של ברית המועצות, היחס למדעים באוקראינה הפך לא טוב. נכנסתי לפוליטיקה, והחבר יורי משקוב נהיה נשיא קרים ואני עוזר בענייני כלכלה. אני יכול לומר, כי לניצחונו לא מעט. בשנת 1996 סיימתי תואר בכלכלה.

בני ויטלי עלה לישראל והתקבל לאוניברסיטת תל אביב. לאחר שנתיים גם ביתי ילנה עלתה לישראל. אז הבנתי שלא נותר לי מה לעשות בסימפרופול. עליתי לארץ בשנת 2001 ומאז אני גר בערד.

תשע"ח

הזוית האישית

מהסיפור למדתי הרבה מאוד דברים שלא ידעתי על סבא שלי ומאוד נהניתי לקרוא את הסיפור אחרי שכתבתי אותו.