מאגר סיפורי מורשת

שמי ויקטוריה ונולדתי בירושלים בשנת 1942. יש לי סיפור אחד שאותו אני מעוניינת לספר, שכן הוא השפיע עלי עמוקות ואזכור אותו תמיד.

 

הימים היו ימי מלחמת ששת הימים ובני הבכור טל, היה בן 3. באותה תקופה עבדתי במשטרת ישראל. כאשר פרצה המלחמה שובצתי לעבודה בחדר מלחמה של המשטרה, במגרש הרוסים בירושלים.

בסביבות השעה 10 בבוקר, קיבלתי צלצול מהמטפלת של טל, שביקשה לעדכן אותי שכל השכנים ירדו למקלט של הבניין ותוך כדי, מהלחץ והפחד, בני טל נשך את ידה של בת השכנים וגרם לה לדימום רציני.

הרגשתי שעלי לחזור בדחיפות הביתה ולהרגיע את בני הפעוט, אך המפקדים שמעלי חשבו אחרת – "קודם עבודה ואחר כך אמא, במיוחד בזמן מלחמה", כך הם אמרו וכמובן סירבו לשחרר אותי.

לא התלבטתי יותר מידי. מהר מאוד קיבלתי החלטה לצאת אל בני ולכן נאלצתי לכתוב מכתב התפטרות ולהניחו על שולחן המפקד.

אספתי את תיקי ועזבתי את העבודה כמטרתי אחת – להגיע בשלום אל בני.

בעודי יוצאת ממגרש הרוסים, נפלה פצצה באזור של בנק ישראל. יחד עם הרבה עוברי אורח ועובדים נאלצתי להסתתר בבנק מפני ההפגזות. מדי שעה ניסיתי לצאת ולבדוק את המצב בחוץ, אך לא הייתה שום אפשרות ליציאה. רק לקראת השעה 16:00 אחר הצהרים, כאשר אני במתח נוראי לדעת מה קורה עם בני, הגיע אחד השוטרים ואמר שאפשר לצאת.

 

יצאתי מבנק ישראל והתחלתי לחפש טרמפ, על מנת להגיע מהר הביתה לשכונת קרית יובל.

כמובן שזו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, ממש קריעת ים סוף. מכוניות כלל לא נסעו בכביש ואני נותרתי ברחוב מחכה לנס.

רק לקראת השעה 20:00 בערב הגעתי הביתה ויכולתי לאחוז בידי את טל הקטן שלי.

המסקנה שלקחתי לחיים ממקרה זה היא שהחיפזון מהשטן, ולא צריך למהר ולעשות דברים בלי מחשבה תחילה ותמיד יש להפעיל שיקול דעת. 

 

מורה מלווה: גאולה ציטרינוביץ

תשע"ה