מאגר סיפורי מורשת

סבתי ג'ורג'ט (זוהרה) נולדה בשנת 1948 בעיר קזבלנקה שבמרוקו. יש לה שני אחים – אברהם ואמרם ושתי אחיות – אסתר ופולט. בבית משפחתה היו שלושה חדרי שינה, באר מים באמצע הבית, המטבח שהיה לא רחוק ממנה, ומדרגות לעליית גג, שבו תלו את הכביסה. סגנון הבנייה של הבית היה מרוקאי אותנטי – עם קשתות בצבעים כחולים על הדלתות, ותריסים מעץ צבועים כחול…

בביתה של סבתי היו עושים את המימונה – היום השביעי של פסח, המסמל את סיום החג. בחג המימונה היו עורכים את השולחן עם כל טוב: מופלטות, ג'באן- העשוי מקצף של ביצה וסוכר ומקושט בסוכריות, על השולחן שמו עוגיות מסוגים שונים- עוגיות מקוקוס, משקדים ומבוטנים ובנוסף גם פיצוחים וכל מיני ריבות, כגון ריבות ענבים, גזר, חצילים, תפוזים וכו'. גם היו מניחים על השולחן פולים ירוקים – מנהג שהיה מביע שפע.

השפות המדוברות בבית היו ערבית, מרוקאית, עברית – שאותה דיברו רק בבית, וצרפתית שהייתה השפה המדוברת יותר. סבתי למדה בבית הספר "אליאנס", בו למדו צרפתית וערבית בלבד. היו טיולים במסגרת בית הספר בהם היו לוקחים את התלמידים ל- "יפראן" לקייטנת קיץ, מחוץ לקזבלנקה. בבית הספר חגגו את חגי היהדות (סוכות, חנוכה…). כשסבתי הייתה חוזרת מבית הספר, היא הייתה הולכת לבית הכנסת ללמוד עברית, לשמוע סיפורים על מדינת ישראל ושירים עבריים.

בשנת 1960 סבתי ומשפחתה קיבלו הוראה מציונים שמבריחים יהודים לארץ לעזוב את ביתם ולנסוע לכיוון הגבול בספרד. באותה תקופה בקזבלנקה גרו ערבים רבים בשכנות עם היהודים, ושררה אנטישמיות רבה בקרב הערבים, מה שגרם ליחסים פחות נעימים ועוינות. היחסים העכורים היו מניע נוסף לעלייה, בשילוב עם הציונות והאהבה לארץ, בה רצו לגור ולחיות במדינה יהודית. ביום הבריחה, הם השאירו את הבית כפי שהוא, אחרי שארזו את המעט שיכלו. שכנה ערבייה שאלה אותם בחשד לאן הם נוסעים, והסיפרו לה את התירוץ אותו קבעו לפני שיצאו מהבית – שהם נוסעים לחתונה של אחותה הגדולה של סבתי – אסתר. המשפחה נסעה שמונה שעות, מהבוקר עד לערב במונית עד שהגיעו לעיר פאס. שם העבירו אותם במשאיות של חיטה עד שהגיעו ליעד של אסם. הנסיעה הייתה מאוד קשה, בנוסף למשפחתה של סבתי היו עוד שלוש משפחות בתוך המשאית. היה צפוף, לא היו מים או שירותים. ביעד האסם שהו יומיים שלמים עד שהגיעה שעת ההפלגה למאלגה בסירות, למעבר גבול מרוקו-ספרד. בסירות היה צפוף, היה קר והיה גשם, הסירות היו ללא גג. במאלגה שהו כמה ימים ולאחר מכן הפליגו לגיברלטר. משם הפליגו באנייה עד למרסיי שבצרפת, שם שהו חודש ימים במחנה עולים שנקרא "קונדרנס". בתום הזמן במרסיי המשפחה עברה לאיטליה ומשם הפליגו למדינת ישראל, בה עגנו בנמל חיפה, והייתה זו הפעם הראשונה שמשפחת סבתי הייתה במדינת ישראל. בנמל חיפה המתינו להם הסעות שהעבירו אותם לצפת, שם נקלטו.

סבתי אוהבת לסרוג ולטייל ברחבי העולם, היא מתמחה בבישול ואוהבת לקרוא כל כתב עת שמגיע לידיה, בנוסף התמקצעה בספרות. את סבי, אלברט אמזלג, סבתי הכירה בערב החתונה של אח שלו, אילן אמזלג ז"ל, בו סבתי הייתה אורחת של הכלה וסבי הגיע לשמח את אחיו.. ומשם יצאו השניים כזוג אוהבים. הם גרו תחילה במושב חזון שבמרום הגליל, ומשם עברו לגור בצפת. סבא עבד קודם בסוכנות היהודית, לאחר מכן בבנק הפועלים לשנים רבות וסבתי עבדה במספרה. כיום שניהם פנסיונרים מאושרים בני 70. להם נולדו מיכל (אמי), ודודיי: אושרת ושי.

הזוית האישית

הנכד אורי: היה לי עונג לעבוד עם סבתי האהובה, למדתי עליה המון וזכיתי לשמוע סיפור מרגש.