מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל בן משולם וחנה לבית מסורי. נולדתי בארץ בנס ציונה בשנת 1941.

כאן אני מגולל את סיפור עלית משפחתי לארץ.

 

 

הכפר איב שבו נולדה אמי שכן על צלעו של הר גבוה ומורדותיו השתפלו אל תוך ואדי עמוק טובל כולו נוף הררי מרהיב. הכפר היה כפר ערבי ורק כמה המשפחות יהודיות התגוררו בו ועסקו באריגה, היחסים בין המשפחות היהודיות לבין תושביו הערבים היו טובים והגונים, אלה כבדו את אלה, מה עוד שהשיח המקומי נטל את יהודי הכפר תחת חסותו והגן עליהם.

בכפר הזה נולדה אמי ועד גיל שבע חייה היו טובים. האושר הזה היה נמשך עוד שנים רבות לולא החליטה משפחת אימי לממש חלום דורות ולעלות לארץ ישראל. באחד הלילות בלא כל הכנה מוקדמת יצאו בני משפחת אמי לדרך ארוכה, לשכנים סיפרו שהם עומדים לצאת לבקר קרובים רחוקים ואפשר שיעדרו לזמן מה. את המטלטלים ואת אמי העמיסו על חמור ויצאו לדרך.

 

ההליכה חפוזה במורד ההר באישון לילה הייתה תמוהה ודמתה יותר לבריחה. משפחתה של אמי נפגשה עם כמה משפחות יהודיות וחברה אליהן ויחד יצאו לדרך. המסע לעדן היה קשה ומפרך ההליכה ברגל ממקום מושבם בתימן עד עדן אינה עניין של מה בכך. הם הלכו בלילות בעזרתם של מבריחים ערביים שקיבלו סכום כסף רב ולמרות זאת התעללו בהם, כל אימת שהתנפלו על השירה שודדים היה ברור שההתנפלות הייתה פרי שיתוף פעולה בין השודדים למבריחים.

 

אחרי תלאות רבות  הם הגיעו לעדן, השנה הייתה 1935 עדן הייתה תחת שלטון בריטי הם קיוו להתארגן מהר ולעלות על ספינה שתיקח אותנו לארץ ישראל, עד מהרה התברר שכדי לצאת יש צורך בסרטיפיקטים ואת אלה לא מיהרו הבריטים לספק וכך מה שאמור היה להיות תחנת מעבר קצרה הפך לסיוט ממושך הם התגוררו ברחוב  בתנאי תברואה נוראיים הביוב זרם תחת רגלם,הסירחון והזבובים היכו בחושם ובבשרם, השודדים שרוקנו אותם השאירו את משפחתי חסרי כל ורעבים  ללחם. בני משפחתי מצאו פינת רחוב צרה שטרם נתפסה על ידי אחרים ושם הם לנו בלילות, פרסו על הקרקע מחצלות ועליהם ישנו כולם תחת כיפת השמים. שנתיים נמשך הסיוט משנת 1935-1937 ובשנים האלה נאבקו בני משפחתי לקבל סרטיפקטים ולממן את הוצאות ההפלגה לארץ ישראל, ומקץ שנתיים של חיים בגיהנום  בעדן הם יצאו סוף סוף מנמל עדן לכיוון  ארץ ישראל.

הסבל של הורי ז"ל נגרם גם בגלל אובדן הבנים הראשונים משה ואריה ז"ל,  מותם של הבנים גרם לאימי סבל רב. היא הייתה מוכנה לקבל כל טיפול קשה שיהיה ובלבד שהילדים יישארו בחיים, לאחר השהיה בעדן הם קבלו סרטיפיקט לעלות ארצה אחרי שסבא עובדיה משולם שלח את הכסף לרכישת כרטיסים לעלות באוניה  ארצה.

 

 

בהגיעם ארצה הם התמקמו בשכונת התימנים בנס ציונה והתפרנסו בכוחות עצמם בפרדסים בסביבה ראשון הבנים נולדתי אני בתאריך 26.1.1941 ונקראתי מיכאל בן משולם אותי גדלו כמו בחממה ושמרו עלי מכל משמר לשמחת כל בני המשפחה אחרי נולד אחי מרדכי לימים נקרא מוטי כל המשפחה התגייסה לעזור לאמי ז"ל בטיפול בילדים כי היא נאלצה לצאת לעבודה לעזור בפרנסת המשפחה.

לאחר זמן מצאה המשפחה שלנו דירה בשכונת קק"ל במושבה בנס ציונה המיקום היה קרוב לעבודה. וגם קרוב לבית הספר בו למדה אחותה של אימי שושנה יעקובי. שושנה גם התנדבה לשמור על שני הילדים בשעות שההורים היו בעבודה, שושנה  אותה הקטנה של אימי הייתה בת משפחה שלנו והקשרים בינה לבין הורי היו נעימים ביותר לאחר זמן קרה אסון וסבא עובדיה משולם ז"ל נהרג בתאונת דרכים על ידי חיילים אוסטרלים ששהו בארץ באותו זמן.

דודה שושנה המשיכה לטפל בילדים של המשפחה עד שהמשפחה עברה לבית חדש בשכונת הפועלים רחוב עליה 9. אבי זיכרונו לברכה התקבל לעבודה בבית חרושת למרצפות וזו הייתה עבודה מפרכת ושכרו של אבי היה זעום וכמובן שאמי נאלצה לצאת לעבודה בביתם של השכנים הטובים שהיו קרובים מאוד לאמי המנוחה הם העריכו את עבודתה המסורה את מזגה הנוח, יחסה האנושי ואת יושרה אני ואחי למדנו בגנים של מערכת החינוך וחיי המשפחה היו נוחים שם נולדו יתר האחים שלי עובדיה בן משולם שנשא את שמו של סבא עובדיה ז"ל ואחריו נולדה סוף סוף אחותי איילה ולבסוף גדעון כך שאימי הייתה חייבת להתמודד עם פרנסת המשפחה ובטיפול וגידול חמשת ילדיה.

 

אופייה הנוח והמסור של אמי ז"ל

אימי הייתה אישה חמה ומחבקת ושמרה על לכידות במשפחה, היא הייתה מסורה לכל בני המשפחה ותמכה בנו כלכלית וחברתית היא ידעה לעזור לכל אחד שנצרך לה. לדוגמה: היא קבלה על אחריותה לשמור ולטפל בילדים של דודה שושנה אחרי שובה משליחות באפריקה הילדים שהו אצלנו הבת הגדולה הלכה לבית הספר והבן הצעיר נשאר עם אמי ז"ל  וכך יכלה אמי ז"ל להעניק לאחותה מעט ממה שהיא השקיעה בילדיה. דבר נוסף היא דאגה לכל המבוגרים של המשפחה ושלחה להם ממטעמי השבת  לכל אחד בנפרד על ידי השליח גדעון אחי שהיה הולך ומוסר לכל אחד את מנתו.

 

 

 

 

אימי הייתה מסורה ומסודרת, הבית היה נקי ומסודר למופת, הילדים הלכו לבית הספר במיטב הבגדים שקנתה וסרגה בחריצות ובהתמדה למרות הקשיים הכלכליים. והחשוב מכל הייתה חריצותה בבישול ובהכנת מטעמים האהובים על בני המשפחה. ביום שישי טרחה והכינה ג'חנון לשבת ואפתה פיתות לכבוד ערב שבת. כמו כן כל יום  שישי טרחה ואפתה עוגת שמרים האהובה על כולם, ומה שהכינה הספיק לכל המשפחה.

 

 

 

החינוך שהעניקה לנו אמי ז"ל, היה עזרה לזולת כיבוד אב ואם. כמו כן למדנו לאהוב זה את זה, תכונות אלה היו מנת חלקם של הורי וכך הם נהגו. הם עזרו ותמכו בילדים גם כאשר התבגרו והיו צריכים להקים משפחות בישראל. באחרית ימיה למדה אמי ז"ל קרוא וכתוב והיא קראה בעיתון "השער" של אותם הימים כמו כן ידעה לקרוא בסידור התפילה היא אהבה את היכולת להתפלל בכל שעות היום ולקרוא בספרות קלה. כן אהבה להקשיב לקלטות של רבנים עד יומה האחרון.

 

יהי זכרה ברוך.