עקב מצב כלכלי קשה הורי תיכננו לשלוח את הילדים ארצה.
שנה לפני עלייתי ארצה אמא נסעה ברכבת מדמשק דרך קיבוץ אשדות יעקב לחיפה, לדודה. היא רצתה לבדוק להיכן לשלוח את הילדים.
כיומיים לפני חג השבועות של שנת 1943 (אני סבור שזה היה בחודשים אפריל-מאי), הורי באו בדברים עם מורה דרך וסיכמו איתו כמה ישלמו לו עבור הבאתי מדמשק לחיפה לבית הכנסת הספרדי ברחוב השומר, בית כנסת שבנה הדוד של אמא וקוראים לו ציון בוקעי (לפי המסורת, המשפחה של אמא מעולם לא עזבה את הארץ ומקום מגוריה האחרון הוא פקיעין).
שלושה ימים לפני חג השבועות מורה הדרך שכר מונית מדמשק לכיוון קונטרה שברמת הגולן. המרחק בין דמשק לעיירה קונטרה הוא 60 ק"מ. התכנון היה להגיע למסגד של העיירה בשעה 9 בלילה לאחר שאחרון המתפללים סיים את תפילתו ועזב את המסגד, ממקום שהמכונית הורידה אותנו לכוון עיירה קונטרה בערך כ- 20 ק"מ, הליכה של בערך כ- 5 שעות. ואכן, הגענו למסגד היחידי בשעה הנקובה, והתכוננו לשינה על השטיחונים הפרוסים במסגד.
ארוחת הערב התבססה על פיתה ושתיית מים.
וכאן נכונה לי הפתעה גדולה.
לפני כל מסגד יש מקום עם ברז מים ושם המתפללים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם לפני התפילה במסגד, אני סברתי שאני יכול לעשות פיפי באותו מקום ופתאום קיבלתי סטירת לחי, וצעקה: "האם אתה כופר? אתה לא יודע שכאן המקום רק בשביל לרחוץ ידיים ורגליים לפני הכניסה לתפילה?" וכאן בא לעזרתי מורה הדרך, הוא הצביע באצבע שלו על הראש ורומז שאני לא שפוי בדעתי. כאן צריך לציין, שברגע שירדנו מהמונית, מורה הדרך, שהיה ערבי מוסלמי, הזהיר אותי שמעכשיו והלאה אני חירש אילם. הסיבה הייתה שליהודי דמשק יש ניב מיוחד המזהה אותם כיהודים ברגע שהם פותחים את הפה. לכן מורה הדרך הדריך אותי לא לדבר ערבית.
אחרי האירוע הזה, כבר לא היה לי תיאבון לאכול את הפיתה, למרות שהייתי רעב מאוד. זכור לי שנרדמתי מיד ומורה הדרך העיר אותי מוקדם מאוד, לפני שהמואזין קורא לתפילת השחר, אני סבור השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
בדרך כלל אדם שמגיע לכפר, נוהגים עוברי אורח לשאול אותו מה היא מטרת בואו ואצל מי הוא מתעתד להתארח. סירוב לתת תשובה מעליב ומעורר חשדות ולכן יצאנו כל כך מוקדם בבוקר והתחלנו ללכת כאשר מגמת פנינו היא להגיע לגשר בנות יעקב שעל הירדן.
מהעיירה קונטרה התחלנו לעלות לכיוון בית המכס העליון. משם ירדנו לבית המכס התחתון ושמנו פעמינו לכיוון גשר בנות יעקב. הגענו לגשר בשעות הצהריים. הדרך עד הגשר ארכה 9 שעות – הליכה בדרך לא דרך וללא שבילים וסימנים משום שמורה הדרך חשש ממפגש עם הסיור של הצבא האנגלי ששלט בתקופה ההיא (שנת 1943) בסוריה. אם היינו נתפסים על ידי הסיור הצבאי היו מחזירים אותנו בחזרה לדמשק .
הייתי כל כך עייף שסירבתי להמשיך ולחצות את הירדן. מורה הדרך מצא עץ בודד, מקום שחסינו בצילו, אכלנו ארוחת צהריים שכללה פיתה עם זעתר ושתינו מים מהירדן. לאחר מנוחה של כשעתיים, חלצתי את הנעליים ונשארתי עם גרביים. גובה מי הירדן הגיעו לברכיים שלי וחצינו את הירדן בקרבת הגשר. ביקשתי ממורה הדרך שיסביר לי לאן אנו צריכים להגיע. הוא הסביר לי שהכוונה היא להגיע למסגד בכפר בשם עין זיתון (מושב עין זיתים הממוקם מול הכניסה לעיר צפת) בערך לאחר תפילת הלילה, בשעה 21:00 בערב, לאחר תפילת אחרון המתפללים.
הייתי מותש, רעב ופחדתי שיתפסו אותנו ויחזירו אותי לסוריה, אך הצלחתי להגיע לבית דודי בחיפה ומאז אני בארץ.
החפץ שבחרתי להציג הוא פנקס הגיוס שלי. נמלאתי גאווה כנער במעבר אל הבחרות, להתקבל לקבוצה עילית של מרושלי בגדים, במכנסיים קצרים וכיסים מבצבצים מפתחי מכנס הירך, משאת הנפש של חברה'מניות הישראלית,
ומעל הכל השתייכות ליחידה מיוחדת וסודית – ה"מסתערבים".
מילון
מסגד
בית התפילה של המוסלמים
ציטוטים
”הייתי גאה להיות ישראלי ולהשתייך למסתרעבים“
