מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל צוק לבית ליסר Lisser. שמות הורי יצחק ליסר ז"ל ובלומה ליסר ז"ל לבית סיגלר Sigler. שניהם ילידי פולין.

נולדתי בתאריך 21.7.1946 בתל אביב, בה גם גדלתי.

אני נשואה ליוסף צוק אם לשניים אורית צוק-רובל, אביעד צוק.

סבתא  לארבעה נכדים. נכדתי הבכורה שקד רובל מנהלת איתי את כתיבת ספור עלייתו של אבי ארצה.

אני בוגרת האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. מקצועי עובדת סוציאלית. רוב שנות עבודתי היו בהרצליה , עיר מגורי.

כל ימי ילדותי לא הכרתי את סיפור העלייה של אבי לארץ ידעתי שהוא עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה מעולם לא שאלתי אותו על כך. בביתנו היו תמונות של אבי על רקע של אנייה וגם גלויות שונות במשך שנים ארוכות האמנתי שאילו תמונות שבהם מצולם אבי יצחק בטיול שאבי ערך בחו"ל: בטורקיה ,ביוון,באיים יוונים ועוד. רק בבגרותי הבנתי שזהו תיעוד מעליתו לארץ של אבי.

יום אחד כשהייתי בכיתה ח' התבקשנו על ידי המורה לכתוב על סיפור העלייה שלנו או של הורינו מאחר שהייתי ילידת הארץ פניתי לאמי שתספר לי על עלייתה והיא מיד אמרה "תשאלי את[1] אבא". בוקר אחד לפני יציאתו המוקדמת לעבודה ישבנו יחד ואבי סיפר לי בקצרה על עלייתו לארץ הבלתי לגאלית (לא חוקית) באנייה היוונית "ולוס".

אבי יצחק ליסר נולד בשנת 1904 בפולין של אז, בחלק הדרום מזרחי שלה, בעיירה בשם הורודנקה במחוז גליציה (בגלל מיקומה סבלה העיר מחילופי שלטון ופלישות) כיום נמצאת באוקראינה. הוריו של אבי, סבי וסבתי היו אנשים חרדים יראי שמיים סבי אריה לייב ליסר היה יהודי דתי בעל זקן ולסבתי ברנייה-חיה היתה פאה על ראשה. סבי היה נצר, נכד, למשפחת הרב ישראל איסר איסרלין בן זאב וולף, אשר, כיהן כרבה של ויניצה מפורסם בכמה ספרי הלכה שכתב, הנלמדים עד היום ומשמשים לפסיקות בתחומים שונים (כולל בבתי משפט) הספרים: "שער משפט" על שולחן ערוך, "חושן משפט". היה מקורב לגדולי החסידות, ומחותנו של ר' יהודה לנדא. קברו נמצא בעיר ויניצה.

סבי וסבתי גידלו את 6 ילדיהם (5 בנים ובת) ברוח הדת היהודית האורתודוכסית היו כנראה שיכים לחסידות ויז'ניץ, ובאווירה משפחתית חמה ואוהבת .סבתי נודעה במנהגה  לתרום אוכל וכסף לאנשים בסתר, גם אבי היה תורם כמוה לנזקקים לעולים חדשים מארצות המזרח, זאת נודע לנו בהלוויתו.

סבתי היתה המפרנסת העיקרית של המשפחה היא נהלה חנות מכלת. לאבי היו ארבעה אחים ואחות (פישל – אפרים, שלום, ירחמיאל, אברהם – אברומצ'ה, ורחל)  אבי ואחיו למדו בילדותם בחדר חבשו אז כיפה והיו בעלי פאות.

שני אחים של אבי ניצלו מהשמדה מאחר והיגרו מחוץ לפולין לפני מלחמת העולם השנייה. פישל – אפרים לארה"ב ואברהם – אברומצ'ה לארץ ישראל.

הקהילה היהודית שלהם הייתה דתית מסורתית וחלקה חסידית כמוהם. אך יחד עם זאת התחילו להתפתח ולפרוח באזור מגוריהם תנועות ציוניות. ההתעוררות הזו היתה חלק מהתעוררות לאומית של העמים באירופה וגם על רקע אנטישמיות גואה. אחיו הבכור של אבי (אפרים – פישל היגר לארה"ב ולכן שרד) החליט למרוד בדת ובהוריו וגזר בהסתר לכל אחיו את הפאות, למורת רוחם של ההורים.

מאחר ובקהילה הייתה אווירה מאוד ציונית האנשים למדו עברית וקראו בעברית בכל האזור כולל בעיירה של אבי הוקמו בה כמה תנועות ומפלגות ציוניות פעילות מזרמים שונים. אבי הצטרף לתנועת "גורדוניה". אח של אבי אברהם היה ראש גורדוניה במזרח פולין.

גורדוניה הייתה תנועת נוער יהודית ציונית סוציאליסטית בעלת נופך צופי. היא שמה בראש מעייניה את ערך ההגשמה החלוצית ושאבה השראה רבה ממשנתו של א"ד גורדון. אבי הצטרף בגיל צעיר לתנועה. שיא ההגשמה היה לעלות ארצה. ולעבוד עבודת  חקלאית או עבודה יצרנית בבית חרושת וכו'.

על מנת להכין את החלוצים לקראת העלייה נשלחו המועמדים להכשרה. הכשרה היא תהליך הכנתו של אדם להתיישבות בארץ ישראל על סמך הבסיס על ה הרעיון הציוני הסוציאליסטי. ההכשרה נערכה לרוב בחוות או במשקים חקלאיים, המשתתפים חולקו לקבוצות ולמדו את מכלול הנושאים הנדרשים להקמת יישוב חקלאי. רוב המשתתפים היו בעלי רקע עירוני וחסרי ידע חקלאי, לכן ההכשרה כללה עבודה חקלאית, ומלאכות מכניות-טכניות.

לשם זאת הקימו חוות חקלאיות או צרפו אנשים לחוות קיימות וכן הפנו אותם לעבודה כפועלים בבתי חרושת. לדוגמה, במסגרת ההכשרה של אימי היא עבדה בבית חרושת למרגרינה. אח של אבי אברהם למד נגרות (במקצועו היה משפטן).

תמונה מהכשרה של אמי 1934 בילסקו פולין, אמי בחולצה לבנה

אבי היה רווק בן 30, היה פעיל בתנועה הציונית חלומו היה לעלות לארץ  להגשים את ערכי התנועה ולחיות במדינה חופשית אך באותה תקופה היו הגבלות של מספר העולים והיה כמעט בלתי אפשרי להשיג סרטיפיקט. סֶרטִיפִיקָט (מאנגלית: Immigration certificate, מילולית: אשרת הגירה), היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית.

מאחר שהיתה מכסה קטנה וכמעט לא היה ניתן לקבל די סרטיפיקטים אנשים לחצו לעלות ארצה ולעבוד בה כחלוצים וגם התעורר האיום הנאצי עם עליית הנאצים לשלטון והיה ברור שיש להאיץ את התהליך, התחילו לחפש דרכים לא חוקיות להגיע ארצה בחלוץ הוחלט להשיג ספינה כדי להגיע איתה לחופי הארץ להוריד אנשים במקומות שוממים.

לשם כך החלה מתארגנת קבוצת מעפילים מתנדבים לעלות ארצה באוניה בדרך לא לגאלית שנקראה גם עליה ב' ללא אשור עליה שנקרא סרטיפיקט בניגוד עליה א' שהיתה חוקית. הארגון של העלייה היה  ביוזמת ובאחריות "ההגנה", חברי הקבוץ המאוחד,  ותנועת "החלוץ" בפולין. את ארגון ה המעפילים עשו אנשי החלוץ. ההפלגה בוצעה ללא קבלת הסכמה מהמוסדות הלאומים בארץ.

"ההגנה" הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל- 1948. קבוצה זו התארגנה בעקבות הצלחתה של אותה אוניה להביא 350 עולים. המבצע הראשון נקרא ולוס א' ואילו השני אליו הצטרף אבי נקרא ולוס ב'.

האוניה ולוס ביונית המהירה או החץ, נחכרה באמצעות רב החובל ביווני שלה שנקרא מקרוס.מפקד האוניה היה שיקא (יהושע) כהנא, כתריאל יפה רב חובל לשעת חירות וסגן מפקד האוניה לימים מכ"ג יורדי הסירה,אחראי על העולים היה שוסטרמן. שלושתם הגיעו אליה מארץ ישראל.

ב- 13 לספטמבר 1934, הגיעה האנייה לחופי הארץ באזור בית ינאי הרצליה. באותו לילה הים היה סוער למרות זאת איתרו אותה שחייני ההגנה, הורדו 48 איש לתוך סירה. מאחר ולא היה ניתן להוריד יותר אנשים בגלל תנאי הים הפליגה האנייה מחוץ למים הטריטוריאלים של ארץ ישראל.

אבי יצחק בפתח האונייה

המארגנים כאמור לא ידעו שלבריטים היה מידע קודם על הגעת האנייה לארץ. היה  מתוכנן להגיע לחוף בלילה הבא, אך האנייה אותרה על ידי הבריטים ואז רב החובל נבהל והחליט לא להתקרב לחוף. לכן האוניה התחילה לשוטט בים התיכון. מכאן התחיל מסע קשה, מסויט ללא יכולת לרדת בשום חוף.

 מפת נדודים של האוניה בים התיכון

מפת דרכה של ולוס ב'- הסבר: החץ הכחול מסמן את המסע מבולגריה, והצלחה שבעקבותיה הורדו לחופי הארץ 50 מעפילים, לעומת זאת, החצים האדומים מציינים את המסעות הבאים שחרצו כישלון ונדודים מתמשכים בין חופי יוון לבין חופי הארץ. באוניה לא היה מספיק פחם אוכל ומים אפילו את מזון החרום, צנים עבה, לא ניתן היה לאכול מאחר והיה מלא בתולעים.

האונייה נאלצה לבקש מקלט לשם כך בטריפולי אשר בצפון לבנון, שם קבלו אספקת מים ומזון.י התחנה הבאה לאחר טריפולי לאחר ארבעה ימי הפלגה היתה באי סירוס שם הצטיידה בפחם.

תמונה מסירוס, אבי יצחק עומד חמישי משמאל

במקור נועדה האוניה לכ- 150 איש, במציאות עלו עליה 350 מעפילים מתנדבים במסווה של תיירים. כולם היו חברי תנועות החלוץ גורדוניה ועוד.

ולוס א' הפליגה מיוון אך מחשש שולוס ב' תתגלה על ידי הבריטים טרם הפלגתה הוחלט שההפלגה לארץ ישראל תצא מורנה בבולגריה. המעפילים הגיעו לורנה וב- 6 לספטמבר 1934 הפליגה "ולוס" בפעם השנייה שעל ספינתה 350 מעפילים במסווה של "טיול נופש בים התיכון" על סיפונה מעפילים בעיקר מפולין. אבי במסווה של תייר היה לבוש בחליפה בנעלי עור מהודרות .כשבתיקו פנקס קטן עם עט נובע, הפנקס שימש לכתיבת יומן, בו תיעד אבי בשפת האידיש את כל אשר ארע לו ולחבריו באוניה במשך החודשים הבאים. (היומן מחכה לגואל שיתרגם אותו ובנוסף היה מצויד במצלמה עמה תעד חלק מהאירועים הבאים. לפני הנסיעה לורנה, מאחר והיציאה נדחתה, שהה אבי זמן  מה בקרקוב.

מארגני ולוס א' וולוס ב' חשבו שהמסע חשאי. בדיעבד נודע כי הבולשת הבריטית ידעה על הפלגות האוניה ולכן השתבשו התוכניות.

לפני היציאה לקרקוב נפרד אבי ממשפחתו. את הפרידה תעד אבי ביומן במחברת. הפרידה היתה נרגשת, היתה תחושה שהם לא יפגשו עוד לעולם. סבתי ליוותה את אבי ברכבת למקום המפגש ואלו היו מילות הפרידה שלה המרגשות לאבי: "איציאלע היקר, ילדי היקר מכל – (גולדנע), מחל לי אם עשיתי לך רע או אולי הכעסתי אותך, או התנהגתי אליך לא כיאות".

הנסיעה תוכננה להיות כשבוע ימים בפועל היא נמשכה כשלושה חודשים מיום יציאתו של אבי מבית הוריו בפולין. ההפלגה של האנייה הייתה מורנה שבבולגריה במקום מפיראוס. השינוי נבע מרצון להטעות את הבריטים.

על מנת להגיע לורנה נסע אבי ברכבת מריגה דרך וילנה, לבוב, קטוביץ, הקרפטים, פראג, בודפסט, סופיה ומשם לורנה אשר בבולגריה. הנסיעה ארכה 3 ימים. השינה הייתה על דרגשים ומיטות במחסנים בבטן האוניה. הסיפון כוסה בברזנט ושימש כ"חדר אוכל".

לאחר מכן, הגיעה האוניה לנמל הבית שלה בפיראוס ביוון. בפיראוס הודיע רב החובל שהוא דורש שיחתם איתו חוזה חדש ותשלום מתאים. המעפילים החליטו על שביתת רעב. ובין השאר הם דרשו שיתנו להם סרטיפיקטים. בגלל כל אותם עיכובים הפליגה האנייה לבסוף מפיראוס ב- 28 לספטמבר 1934 לכיוון ארץ ישראל –חיפה. אחרי ארבעה ימי נסיעה מתוך מחשבה שהם ירדו לחוף. מהר התברר להם שבגלל מעקב צמוד אחריהם מצד הבריטים הם לא יוכלו לרדת, לכן נאלצה האנייה לחזור ללב ים. האנשים סבלו מחום מרעב  וצמא המתח היה בשיאו. נמלים  שונים בים התיכון סרבו לתת מקלט ועזרה.

המעפילים היו מיואשים בגלל חוסר ודאות וכן בגלל מחסור באוכל ובמים, אנשים החלו לגנוב אוכל זה מזה. אבי ספר שהוא נאלץ לישון על חפציו כולל מנת האוכל הזעומה שהייתה לו על מנת שלא יגנבו לו אותם… בפיראוס סרב מקרוס רב החובל להפליג שוב דרש חתימת חוזה חדש ותשלום בהתאם.

בעיתונות העולמית קבלה אז האנייה את השם "אניית הרפאים" האוניה הונצחה בשנת 2010 בחוף בית ינאי.

אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לחופי הארץ שבה האנייה לפיראוס (היו ממש 2 ניסיונות להגיע לחוף בארץ). האנייה שבה ליוון ב 12 באוקטובר 1934 לנמל סלוניקי שם לא אפשרו לה לעגון והיא שהתה במשך כחודש ימים מחוץ לנמל. (גלויה עם החומה של נמל סלוניקי נשלחה על ידי אבי לאחיו.

הייאוש בקרב האנשים גבר ועלתה תכנית שישובו לארצות מוצאם אך הם נתקלו בסירוב.

באחת אספות המחאה של המעפילים לאחר שהייה ארוכה באנייה ניסה כתריאל יפה לעודד את המעפילים "משה הלך עם היהודים במדבר 40 שנה ואילו אתם לאחר כ- 40 יום מתייאשים".

אחרי חודשיים וחצי מיום יציאתם לארץ הוחלט לעשות שוב ניסיון להביאם לארץ, אך הפעם באנייה אחרת בשם "הלנה". לשם כך הפליגה ולוס לכיוון כרתים. תכנית זו לא יצאה לפועל  מאחר ורב החובל של הלנה נמלט עם הכסף שקבל, לכן האנייה חפשה וקבלה מקלט באי איאס ומשם הפליגה שוב לסלוניקי. שם שוב לא אפשרו להם לרדת לחוף.

לבסוף הצליחו נציגים מהארץ לשכנע את שלטונות פולין לתת לחלוצים לחזור לשטחה בתנאי שירוכזו במקום אחד ומשם יעלו באופן חוקי עם סרטיפיקטים לארץ.

הוחלט שיגיעו לרומניה ומשם ישירות לפולין. וכך היה מסלוניקי אשר ביוון.

ב- 17 בנובמבר הם הפליגו על אנייה  בשם "המלך קרול"  כשהיעד נמל קונסטנצה ברומניה ,ומשם עברו לזמן מה בהמתנה, לפני שובם לביתם בעיירת נופש בשם זלשצ'יקי [3] Zaleszczki- שהייתה  בפולין על גבול רומניה כיום באוקראינה המשיכו ברכבת לפולין ומשם לביתם.

מאחר ולפי חוקי ההגירה של הבריטים ניתן  -רישיון עליה סרטיפיקט למשפחה, היה חבל "לבזבז" סרטיפיקט על יחיד רווק או רווקה.  נהוג היה להשיא את מי שהיה רווק ובעל רישיון בנשואי פיקציה או בעברית נשואי סרק למי שהיה רווק וחסר רשיון ובדרך זו עלו לרוב נשים צעירות יהודיות.אבי היה כאמור רווק ולכן  התחתן עם אישה בשם הילדי איזנהנדלר Hildy Aisenhendler שהיתה אז בת 21 ילידת פולין Posada Nowomieiska 1913 ולימים התגרש ממנה ב- 1937 בעת שקבל אזרחות פלסטינאית בארץ. את הנישואין הפיקטיבים ערכו בשיטת הסרט הנע וביום אחד התחתנו 150 זוגות.

העולים חיכו בפולין כמה חודשים עד קבלת הסרטפיקטים. אבי הצליח לבקר את משפחתו בתקופת ההמתנה. בינואר 1935 זכה אבי סוף סוף לעלות ארצה כעולה חוקי ולהתיישב בתל אביב.

במאי 1938 נסע אבי לביקור משפחתי בפולין. שם שודך לאמי בלומה סיגלר, וב- 15.7.1938 הם נישאו. 3 חודשים לאחר הנשואים אבי שב לארץ, אמי עלתה כמה חודשים אחריו.

כל בני משפחותיהם נרצחו בשנת 1941 על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים מאנשי המקום. הוריי זכו להינצל ולהקים בתל-אביב בית בישראל.

הם הולידו 3 ילדים צבי ליסר–לישר יליד 1939, חיה ליסר-מילר ילידת 1944 ואני רחל ליסר-צוק ילידת 1946.

כיום, מונה משפחתנו 39 איש כולל ילדים ונכדים ובני זוגם ונינים של הורינו ז"ל בלומה סיגלר–ליסר ויצחק ליסר ז"ל.

הזוית האישית

רחל צוק: קודם כל תודות לקרן ברקן שליוותה ותמכה שהפכה את הנחית הפרויקט שלה לשליחות. תודה לגם להנהלת בי"ס רבין, ליזמי הפרויקט וגם לבית התפוצות שיחד אתה אפשרו לי לקחת חלק בו. כתיבת ספור עלייתו של אבי יצחק ליסר באנייה "ולוס" דחפה אותי לכתוב, לתעד בספר את קורות משפחתי הוריי ושאר קרובי, כשספור על ולוס יהיה אחד מהפרקים שלו. אני כתבתי את העבודה יחד עם נכדתי הבכורה שקד רובל, המפגשים עזרו לי להכיר אותה יותר. שקד הצליחה להפוך את השמות והמקומות הקשורים לסיפור לחלק ממהותה, כמו כן, קבלה כלים באמצעותם תשמור על אש הלפיד שתעביר את מורשת ההיסטוריה הציונית החלוצית של משפחתי, וגם את היכולת לזכור את המידע שהעברתי לה ולהנציח חלק נכבד ממשפחות הוריי שהושמדו –נרצחו על אדמת פולין בשנת 1941 הי"ד.

שקד: אני מאוד נהניתי לעבוד יחד עם סבתא. בעיקר למדתי על סבא רבא שלי יצחק ליסר. בזכות הפרויקט הכרתי אותו ואת המראה שלו והיום אני מצליחה לזהות אותו בכל תמונה אפילו בתמונה קבוצתית מה שלא הייתי מסוגלת לעשות לפני כן אני שמחה שכשאני אהיה גדולה אז הסיפור תמיד יישאר איתי ולא ישכח. אני מאוד ממליצה להשתתף בפרויקט בגלל שבזכותו אני מכירה את הסיפור המשפחתי ויודעת איזה קשיים המשפחה שלי עברה כדי שלנו יהיו חיים טובים.