מאגר סיפורי מורשת

ההורים של סבא אמנון נולדו בתימן, בעיר הבירה צנעא, להוריו סבא חיים ז"ל (נולד בשנת 1919) וסבתא יונה תיבדל לחיים ארוכים (נולדה בשנת 1929). הסבא רבא שלו היה הרב הראשי האחרון של תימן, הרה"ג עמרם קרח זצ"ל.

סבא אמנון סיפר לי שההורים שלו חלמו כל הזמן להגיע לארץ ישראל, "ארץ שקירותיה נוטפות דבש". והנה הגיעה העת לעלות לארץ ישראל במסגרת מבצע "מרבד הקסמים". הם לא היססו לרגע, לקחו איתם את מיטלטליהם, ספרי קודש וכתבי יד עתיקים ונסעו לחאשד שהיא בעדן, ומשם הוטסו העולים לארץ ישראל. סבתא יונה הייתה בהריון מתקדם ובחאשד נולדה לה בת, זאת לאחר שנפטרו לה בתימן 4 ילדים בגיל הרך, הסיבה הייתה חוסר טיפול רפואי מתקדם בתימן. האחות שטיפלה בלידתה ביקשה ממנה שתקרא לה בשמה 'מאשה' וסבתא יונה הסכימה. אותה אחות, כך מספרת סבתא, עשתה הכל שלא תטוס עם המשפחה לארץ אלא שתטוס איתה כאשר היא תחזור לארץ לביקור מולדת. הדבר לא מצא חן בעיני סבתא יונה והיא הצליחה להערים על האחות מאשה ועלתה למטוס יחד עם סבא חיים ז"ל והוריה ומשפחתה.

עם הגיעם לארץ בתאריך 10.10.1949 הם הופנו למחנה עולים זמני בישוב עין שמר. הבת הקטנה הושמה בבית תינוקות. כל יום סבתא יונה הייתה הולכת פעמיים ביום להניק אותה וחוזרת לאוהל שלה ושל בעלה. יום אחד הודיעו לסבתא שהבת חולה מאד ואם לא ייקחו אותה לבית החולים, היא תמות. סבתא אמרה: "מה פתאום חולה? אני הנקתי אותה הבוקר, היא צחקה והכל בסדר." אבל האחיות בשלהן: "אם לא נשלח אותה לבית חולים היא תמות." סבתא, שלא ידעה מה לעשות, אמרה להן: "חכו, אלך להתייעץ עם בעלי." כשחזרה ושאלה איפה הילדה, אמרו לה: "הסיעו אותה כבר לבית חולים". סבתא, שהייתה אשה תמימה ולא יכלה להאמין שיהודים פוגעים ביהודים, השלימה עם תשובה זו, וחיכתה שיחזירו את הבת מבית החולים. שלושה ימים אחרי שלקחו אותה נשמעת הודעה ברמקול של המחנה: "משפחת חוברה מתבקשת להגיע אל ההנהלה."

סבתא יונה מגיעה להנהלת המחנה ושם מבשרים לה:"הילדה מתה!". סבתא שאלה: "אבל איפה הקבר שלה?". "קברו אותה בקבר אחים", ענו לה, תוך שהם מבקשים ממנה לחתום על טפסים. סבתא שהייתה אישה נבונה לא הסכימה לחתום. היא אמרה "אני הולכת לקרוא לבעלי." כשהגיע סבא חיים ז"ל אמרו לו "הילדה מתה תחתום פה…"

"איפה הגופה שלה?", שאל.

"אי אפשר לראותה, קברו אותה בקבר אחים", ענו לו.

"אני רוצה לראות את הגופה, לא אחתום עד שאראה גופה." ועזב את הנהלת המחנה.

סבתא יונה לא ויתרה ואמרה: "אני לא זזה מפה עד שתראו לי גופה". כשראו שהיא מתעקשת אמרו לה: "לכי למרתף בהמשך תראי למטה גופה, אבל אל תגעי בה. זו הבת שלך."

סבתא ירדה למרתף וראתה משהו עטוף בסמרטוטים ומגבות. מתוך סקרנות היא פתחה את הסמרטוטים עוד שכבה ועוד שכבה –ואין שום גופה!

מאמר אודות החוויה של סבתא יונה

לא היה שום אישור רפואי או מסמך המאשר פטירה או קבורה וכיוון שלא היו אסמכתאות או מסמך רפואי על פטירתה הם הוסיפו בכתב יד בתעודת העולה "משה נפטר …."

מסמך הפטירה שהונפק עבור הבת שנעלמה

כמובן מדובר בבת אבל כשמזייפים לא תמיד שמים לב לפרטים הקטנים, מה זה משנה זכר או נקבה, העיקר שציינו "נפטר". לאחר מספר חודשים בעין שמר הם הופנו לגור בישוב קדימה .לצורך זה הם קבלו הלוואה כספית שנקראת "סידור ראשון" לצורך התארגנות ראשונית במקום החדש. עבור כל הציוד שהם קיבלו הם קיבלו מסמך שבו הם מאשרים מה קיבלו כולל הפנייה ללשכת עבודה.

מסמך "סידור ראשון" שקיבלו הוריי מהמדינה

בנוסף הם קיבלו בתאריך 28.81951 חשבון מ"אגרא", אגודה יצרנית חקלאית ושיתופית קדימה. ממנה אני למד עבור מה שילמו עם קבלתם כחברים באגודה בקדימה: דמי כניסה לישוב ודמי חבר, ולצורך חלב קיבלו עזה אחת וכן לול לתרנגולות.  בקדימה הופנה סבא חיים ז"ל לעבוד כפועל בניין ומהר למד את סודות המקצוע.  שלוש שנים הם גרו בקדימה, ואז עברו לחולון בשכנות לאחותו של סבא חיים ז"ל שהגיעה לפניהם  לארץ ישראל. סבא ז"ל קנה מגרש של חצי דונם  יחד עם אחיו יחיא ובנה עליו 2 יחידות דיור לו ולאחיו ,כאשר הוא במו ידיו בנה את הבית מהיסודות ועד לגמר, דבר שהוזיל מאד את עלויות הבניה. עם המעבר לחולון הוא קיבל אישור מהמועצה המקומית כפר קדימה להעביר את משק העזר החקלאי הנ"ל לחולון.

אישור מועצת קדימה

וכך בצמוד לבית הוקם לול לתרנגולות שהביא ביצים ובשר ונבנה מקום לעז שהניבה חלב יומיומי. משק עזר זה סייע רבות בתקופת הצנע, תקופה שהיה מחסור במזון בארץ ישראל והמחירים עלו. בסופו של דבר המדינה הקצתה לכל משפחה תלושים שבאמצעותם הם יכלו לקבל מוצרים בסיסים כלחם חלב שמן ועוד.

תלושים מתקופת הצנע 

סבא חיים ז"ל הבין מעבודתו כפועל בנין בקדימה שהוא תלוי בהעסקתו בידי אנשים אחרים, הוא לא היה מוכן לעמוד בתור ללשכת העבודה כיוון שראה בזה השפלה והחליט להיות עצמאי. בתימן הוא למד צורפות יחד עם הרב יוסף קאפח זצ"ל, וכך הוא התחיל לעבוד בבית בעבודת יד תימנית ומזה הוא התפרנס כל ימי חייו.

בחולון סבא וסבתא הצביעו בפעם הראשונה בבחירות לכנסת השנייה בשנת 1951.

הודעה לבוחר של סבא וסבתא

סבתא יונה וגם סבא חיים ז"ל מעולם לא סיפרו לילדים שלהם שנולדו בחולון על הבת שנחטפה. הם דרשו מילדיהם להתקשר כל יום, לא לצאת לטיולים, או לכל מסגרת שהיא מחוץ לבית מחשש שמא יחטפו גם אותם. רק בגיל מבוגר, כשסבא אמנון היה בצבא והם המשיכו בדאגנות המוגזמת שלהם, הוא שאל את סבתא יונה: "אני כבר ילד גדול בן עשרים, מה זו הדרישה להתקשר כמעט כל יום?".

ואז היא אמרה לו: "אם לך הייתה בת שנעלמת גם אתה הייתה מתנהג כמוני." ואז סוף סוף חשפה את הסוד על אחות ודודה שנחטפו במחנה עין שמר. סבא חיים ז"ל הוסיף שגם כתבי היד והספרים ששלח מתימן לארץ נעלמו ונשרפו בשרפה מסתורית בנמל יפו במחסני הסוכנות. מהשלב הזה סבא אמנון לקח על עצמו לחקור באופן אישי את גלגולה של פרשת החטיפה, אבל זה כבר סיפור ארוך יותר.

כתבה אודות חקירתו הנמשכת של סבא אמנון

הזוית האישית

סבא אמנון: אני רוצה לאחל לעמית שיבין שהחיים שלו היום בארץ ישראל הנם חיי נוחות, וזה בזכות העולים והחלוצים שהגיעו לארץ ובנו מדינה כל כך מוצלחת.

הנכד עמית: אני מאחל לסבא שימשיך להיות כמו שהוא, סבא דואג, עוזר ומפנק – אין דברים כאלה. שתמשיך להיות ככה ושתצליח בכל מעשה ידיך. ואני מאחל לך שתהיה בעזרת השם לנכדים שלך סבא כמוני שממשיך את הסיפור המשפחתי.