מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אילנה פריז. אני נולדתי בלוב בשנת 1946 ועליתי לארץ בשנת 1949, עם הוריי ליזה ואברהם לביא, ואחותי אווה שהייתה בת תשעה חודשים.

הגענו לארץ באוניה לנמל חיפה ופינו אותנו למעברה במרכז הארץ. במעברה גרנו באוהל די צפוף. המיטות היו מברזל, השירותים והמקלחות היו מחוץ לאוהל. את האוכל כל אחד קיבל מנה לכל היום.

כילדים שיחקנו מחוץ לאוהל עם עוד ילדים שגרו באוהל לידינו. אז לא היו משחקים.  אלתרנו משחקים מפחים שהיו מקופסאות שימורים ושיחקנו קלאס ותופסת. והסבתות שלנו היו מספרות לנו סיפורים בעל פה. היינו מוקפים באהבה גדולה מההורים והסבתות, שעלו אתנו לארץ וגם כל פעם שלא היה לנו נוח ההורים שלנו חיבקו וחיזקו אותנו.

משם עברנו לגור אצל סבתא שלי, שהיא אמא של אבא שלי, שעלתה לפנינו לארץ, וגרה בבית גדול ביפו. גרנו אצלה מספר חודשים.

אמא שלי ילדה עוד חמישה ילדים ואבא שלי התחיל לעבוד בחברה לייצור חוטי חשמל. משם עברנו לקריית ים לבית משלנו. אז לא היה דוד לחימום מים חמים, אז אמא שלי הייתה מרתיחה מים בדלי מפח וכך היא הייתה מקלחת אותנו וכך גם כיבסה את הבגדים שלנו. בחדר אחד ישנו ההורים שלנו ובחדר שני ישנו הילדים במיטות מתקפלות שרק בלילה פתחנו אותם כדי שיהיה מקום לכל האחים. במעבר בין החדרים היו שולחן וכסאות, עליו גם אכלנו וגם הכנו את שיעורי הבית. היו בדירה גם שני חדרים, מטבחון קטן ואמבטיה. באמבטיה היו שירותים. אנחנו התמקמנו יפה.

אני למדתי בבית הספר בקריה וסיימתי את שתיים עשרה שנות לימודיי בקרית ים. אני לא התגייסתי לצבא מכיוון שגדלתי בבית דתי. כשהייתי בת תשע עשרה עברנו לגור בחולון ושם הכרתי את סבא של עדי, ניסים בעלי, ונישאנו בשנת 1968 כאשר הייתי בת עשרים ושתיים. עברתי לגור בעיר נתניה ושם נולדה לי אמא של עדי לימור, וכן הילדים אופיר, אביטל ודודו.

היום אני סבתא של נועה, עדי, רוני וגיל. ואני וניסים אנשים מאושרים ומלאי נחת.

הזוית האישית

סבתא אילנה ונכדתה עדי, תיעדו יחד את סיפור עלייתה של סבתא לישראל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מבואות.