מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתר יצחקי מספרת:

שמי אסתר, נולדתי בפורים בשנת 1940, אני בת החמישית ל-7 אחים, ההורים שלי הגיעו בשנת 1890 מתימן.

דודי שאול היה קבלן, הוא בנה לנו את ביתנו. בתקופת זו היו רק צריפים.

כשהגעתי לגיל שש, לא היה לנו ביה"ס בשכונה, הייתי צריכה לנסוע באוטובוס לביה"ס ביאליק, בחזרה הייתה שכנה מחזירה אותי לביתי. בבית לא היו צעצועים ומשחקים אז שיחקנו ברחוב בכדור בתופסת, בקלאס ובמחבואים. כעבור שנתיים-שלוש בנו לנו ביה"ס בשכונה בשם ירדן.  בתקופה הזאת הגיעו הרבה עולים ניצולי שואה, אבי השכיר להם דירה. שם הכרתי חברה שהגיעה מנורבגיה וסיפרה לי שהגיעו באנייה עם עוד עולים והיה שם חם מאוד. אני וחברתי ושמה אדית, היינו החברות הכי טובות שחקנו כל הזמן ביחד. לאדית היו מלא צעצועים בובות וגם אופניים שלי לא היו. אדית הסכימה ללמד אותי לרכוב על אופניים וגם סיפרה לי על נורבגיה שקר שם ואיך שהים הופך לקרח וגולשים עליו.

אחותי חנה, שנקראה יעל התנדבה ללח"י, והייתה פעילה מאוד. בלילות נעלמת מהבית ואבי דאג לה מאוד, עד שיום אחד נתפסה אל ידי האנגלים והם שפטו אותה לשנה בבית סוהר בירושלים. יום אחד השומר שם לה פתק בפח האשפה ושם נרשם "בשעה מסוימת השער יהיה פתוח ועליך לברוח". כשהיא יחפה רצה לכיוון הכביש ועצרה מונית, הנהג הערבי הרגיש שהיא בורחת וביקש ממנה את השעון והשרשרת מזהב שהיו לה.

כשהם הגיעו לתל אביב היא לא רצתה להגיע לבית אבא כי ידעה שחיפשו אותה שם ואז חנה חיפשה את חברתה לכלא ושמה מאירה, ושם הסתתרה במשך חודש (בביתה של מאירה). לאחר מכן חזרה הבית ובמשך הזמן אבדו עקבותיה של מאירה. חנה החליטה לכתוב מכתב למנהל המקום שהיא מבקשת לדעת אכן חברתה עברה. מנהל המקום קרא את המכתב התרשם ממנו והחליט לעשות סרט עליה ועל מאירה. נסענו לירושלים עם כל המשפחה והחברים לראות את הסרט, אבל חנה נפטרה חודשיים קודם.

כעבור שלוש שנים כשהייתי בכיתה ז', היה לי אח שגר בקיבוץ כפר גלעדי, אחי מאיר לקח אותי לקיבוץ ושם למדתי שנה, והכרתי את החבר הראשון שלי. כעבור שנה חזרתי למשפחתי והמשכתי ללמוד ביה"ס עירוני א' שהיה בשעות הערב.

בגיל 17 התגייסתי לצבא בתפקיד בפקידה טכנית בחיל האוויר. בשנת 1960 עבדתי בסולל בונה ובתקופה זאת כשנסעתי לעבודה באוטובוס הכרתי את הנהג שכיום בעלי ושמו אליעזר. אליעזר (בעלי) נולד במאי 1935 מבולגריה ועלה ארצה באנייה בשנת 1949 אליעזר היה ניצול שואה. כשהגיע ארצה לקחו אותו למעברה בפרדס חנה ושם חלקו להם שני תפוזים ואוהל משפחתי.

כעבור 3 שנים, התחתנו. בשנת 1963 נולדו לנו 3 לילדים ושמם: דרור, איריס ורינת (אמה של עדי), שלושתם למדו בביה"ס אליאנס. בתי איריס קבלה להשתתף בתחרות יופי לנוער וקבלה תואר מלכת החן, בני דרור למד הנדסה וגם עריכת דין ובתי הקטנה רינת סיימה ללמוד כמהנדסת תעשייה וניהול.

במהלך השנים נולדו לי 6 נכדים. הנכדה הגדולה נויה שרתה בצבא כמדריכת קרב מגע, כשהיא השתחררה מהצבא נשלחה על ידי הסוכנות להדריך נוער יהודי בארה"ב. הנכד הכי קטן שלי הוא בין 4 שנים קוראים לו ליאור וב-2.2 חגגנו לו יום הולדת.

הזוית האישית

עדי: סבתי עבדה כ-30 שנה במוזיאון בית התפוצות ויצאה לפנסיה ב-2004.