מאגר סיפורי מורשת

שני בנימין. אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שגורשו הנאצים ועוזריהם, נכנסו הרוסים ושלטו ברומניה. הקומוניסטים הקימו את "מסך הברזל", אי אפשר היה לצאת מהמדינה בחופשיות והיה צריך אישור מיוחד.

ב1950 הרבה יהודים ברחו לארץ ישראל, אחרי שנתנו לשוטרים "טיפים" טובים כדי לקבל אישור יציאה יותר מהר. אנחנו קיבלנו את האישור ב1951 בחודש מאי, ותוך שבוע היינו צריכים להפטר מכל הדברים שלנו, מכל תכולת הבית, ואחר כך להגיע לבד מגלץ לקונסטנסה שזו עיר נמל בים השחור.

שם חיכתה לנו אנייה שבית הקיבול שלה היה 25,000 אנשים, קראו לאנייה "טרנסילבניה". שטנו אייתה יומיים שלושה עד שהגענו לחופי חיפה. לפנות ערב האורות שבהר חיפה עשו רושם עלינו. הועברנו למחנה של עולים, היו אז מפזרים את העולים בכל רחבי הארץ אנחנו גרנו שם תקופה של שלושה חודשים. רצו להעביר אותנו לדרום או לתל ירוחם ועוד מקומות כאלה שלא התאימו לנו. בסופו של דבר הציעו לנו להתיישב במושבה שקוראים לה זכרון יעקב.

זכרון יעקב נוסדה על ידי יהודים מרומניה ב1882, היא באמצע הדרך בין תל אביב וחיפה כמובך שהסכמנו. העמיסו אותנו על מכוניות מסע ונסענו בשיירה משער העלייה לכיוון זכרון יעקב. כשהגענו הרגשנו הקלה. בזמן הנסיעה בעלייה לזכרון התרשמנו נורא מהממטרות אשר השקו את השדות, חשבנו שאלה מעיינות. בסוף נודע לנו שמשקים את השדות עם המים מהבארות אשר בסביבה.

הגענו למעברה – שדה שהוכן מראש עם אוהלים גדולים ומיטות עץ וברזל שהיו מוכנות כבר על ידי נציגי הסוכנות בזכרון. לנו כילדים זאת הייתה חוויה אבל להורינו היה קצת לא נוח ולא נעים להשאיר בית ולגור בשדה. בכל זאת הרגשנו גם ההורים וגם הילדים הקלה גדולה ושמחה גדולה בלב שהשארנו את הגיהינום האירופי אחרי השואה והגענו לארץ המובטחת ששייכת לנו ורק לנו.

המעברה הייתה ממוקמת שני קילומטרים דרומה מהיישוב זכרון, כמעט חצי הדרך לבנימינה. אני זוכר שלא למדנו כי עברית לא ידענו. דיברנו בשפה שלנו. היתה אז תקופה של עלייה מעיראק ומרומניה מפולין ומלוב ואני זוכר שהגענו למושבה שכמובן שהכבישים לא היו אותו הדבר כמו היום. ליד בית הכנסת הגדול במושבה היה תלוי באמצע הכביש פנס אשר האיר את השטח. אני זוכר שעל המדרכה בצד של בית הכנסת עמדו ילידי הארץ אשר דיברו רק עברית, ממול בצד ימין עמדו הרבה ילדים מעדות המזרח, עיראקים ולובים, ואנחנו האשכנזים ישבנו ממול והיינו מרומניה מפולין ומהונגריה.

ואני זוכר שרצינו לתקשר איתם ולא ידענו עברית אבל שלטנו ביידיש ואני זוכר אחד הבחורים קוראים לו פינס, הוא היה במשטרה אבל אז היינו ילדים בני 14 אז הוא צועק להם ביידיש דיקנסט יידיש? והם אמרו כן וכך התחלנו לתקשר. החיים לא היו קלים. רק בעלי משפחות מרובות ילדים היו מקבלים עבודה. העבודה הייתה בדרך כלל  עבודות דחק לנטוע עצים, לכרות עצים, לדלל עצים, עבודות קשות.

היה בציר בקיץ שכולם היו הולכים לעבוד בו, ילדים נשים וזקנים אצל האיכרים. היו גם בונים עם קומפרסורים, עבודות קשות שלא הורגלנו בהם. הכל היה על נקודות, תלושים וכרטיסים. לאבא החורג שלי לא היו ילדים, ואני הייתי בן מאומץ ולכן לא נתנו לו עבודה. היה חסר אוכל בבית והוריי החליטו לשלוח אותי לאחד הקיבוצים לעבוד וללמוד.

עליית הנוער הציבה אותי בחדרה כמובן אחרי בכי מר. הייתי קודם בגליל והיה לי קשה להגיע הביתה ולכן הציבו אותי במשק פועלות חדרה, זה היה משק פעם: היו בו רפת, לול, סוסים, גן ירק, גן נוי וכו'. הייתי שנה ורבע במשק פועלות. במשך השנים החליפו לו את השם למשק ירון.

בחורף לא היה חורף קל כמו בימינו אלה. הגשם ירד שבועות שלמים, היו הצפות, היו מקומות בארץ שלא יכולנו להגיע אליהם מרוב ההצפות והצניחו להם את הלחם משהשמיים. בחודשיים קשים של חורף קשה ואכזר הייתי צריך לקצור ל24 ראשי בקר אוכל, שיבולת שועל, תלתן ופנסולריה. נחל חדרה באותה תקופה השתפך על אדמות המשק בגובה כזה שהמים עברו את המגפיים וגם את החגורה של המכנס והייתי חצי ממני בתוך המים.

כמובן שקצרתי במגל פנסולריה שזה מין צמח שגדל כמו תירס, הצמח היחיד שבצבץ החוצה מחוץ למים. תלתן ושיבולת שועל אי אפשר היה לקצור כי הם הוצפו במים. עבדתי בלול, ברפת בעגלונות ובשבתות הייתי רוכב על הסוס מחדרה עד גזזה שכיום קוראים לו בית אליעזר.

מרוב שהייתי במים קיבלתי מין פצעים על הגוף התחתון ולא יכולתי לעבוד בשדה. בשעה או שעתיים שהיינו לומדים התמונות מהספר היו קטנות ולי היה אסור לעבוד בשדה. המורה לטבע הציע לי שבמקום לעבוד בשדה אני אעבוד אצלו כצייר. ידעתי לצייר יפה והוא קנה לי בריסטולים וצבעים וככה הגדלתי מתמונה קטנה, מגודל כף היד לגודל של בריסטול וגודל של מטר. הוא היה מלמד אותנו מה זה אמבות, ניתוח על כלב ים, צפרדע, ועוד דברים מעניינים.

הציורים האלה שם עד היום במרתף בבית ספר, היות שהבניין נשאר במקומו. רוב הילדים היו מרומניה ופולין ועברית לא דיברנו, שוחחנו ביידיש ורומנית. ככה לא למדנו כמעט עברית אבל המטרה הייתה ללמוד עברית. כעבור שנה ורבע בגיל 16 נגמרה ההכשרה, חזרתי הביתה לעזרת הורים ושוב פעם המצב לא השתנה: עבודה לא הייתה, אוכל כמעט ולא היה עד להתגייסות שלי לצה"ל. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כמו נטיעת עצים ביער הכרמל שאחרי כל כך הרבה שנים שרפו אותו המחבלים, דבר שהשאיר לי צלקת חזקה וכואבת בלב.

עבדתי בקומפרסורים לבנות פה בזכרון בתי ספיגה שאז לא היו, עבדתי בקבר הברון רוטשילד, גידלנו בבית עזים כדי שיהיה לנו חלב ובקבר הברון רוטשילד גזמנו את השושנים בחורף כדי שיפרחו בקיץ יותר יפים וחזקים. אני ביקשתי לקחת את העלים ואת הפרחים הריחניים והעסיסיים הביתה כדי להאכיל את העיזים שלי, לחלב שלהם היה ריח של שושנים. אחר כך מצאתי עבודה בעתלית, בית חרושת למלח. בקיץ שם היו מגדרים את המים שהתאדו והיה נשאר המלח ובסוף החורף היינו באים עם אתים וממש חופרים וממלאים קרונות של מלח אשר נסעו על מסילה.

כמובן שהעבודה היית לפי דרישתם של בעלי הבית: נקי, מהיר ויפה. כך עבדתי עונה שלמה עד שהצבא קרא לי להתייצב לשרת את המדינה. מנהלי העבודה במפעל המלח שאלו את אמי ז"ל למה היא לא נותנת לי להמשיך לעבוד שם כי הם חשבו למנות אותי מנהל עבודה, היא ענתה להם באדיבות "צה"ל קורא לו".

בצבא הייתי אידיאליסט ופטריוט ושירתי בהנדסה קרבית. למדתי על כל מיני חומרי נפץ וכל מיני אביזרים שאני לא רוצה לפרט בנושא. אחרי השחרור חזרתי הביתה לעזרת ההורים. אבי החורג שמואל היה זקן וחולה מהסבל של הקלגסים הרומנים והגרמנים וגם מהרדיפות של הרוסים אשר רדפו ברומניה את הסוחרים, היות שהוא היה סוחר. הוא היה עייף מהחיים, באתי הביתה והתחלתי לעבוד באדמות של האיכרים בזכרון בבציר, בלעשות גומות לגפנים, לעשות הרכבות ושתילי הרכבה וכו.

עבדתי בכל מיני עבודות אחרות עד שפנו אלי מלשכת העבודה. שאלו אותי אם אני מוכן לעבוד בדואר, הסכמתי ונכנסתי לעבוד כשליח ואחרי זה הועלתי בדרגה של דוור מחלק מכתבים, לתקופה של 12 או 15 שנים. הייתי בקורסים של קופאים ראשיים, קורסים שהתבצעו בירושלים בתקופה של חודש חודשיים של לימודים אינטנסיביים שם. בסוף אחרי התאמצויות קשות ומרובות, עברתי קורס של ניהול ופיקוח בחיפה במלון דן. תוך כדי הקורס שהיינו נוסעים אליו בבוקר בשמונה וחוזרים בארבע אחרי הצהריים כמובן שהייתי קם מוקדם בבוקר היות וגם ניהלתי בדואר כמנהל דואר זמני.

הייתי בא לדואר בשש ומכין את הכספים לכולם, עושה סידור עבודה ובשמונה  בבוקר היה בא מנהל דואר מבקא אל ג'רביה, אבו מוך קראו לו, ונסענו ללימודים בחיפה. הלימודים נמשכו 11. חודשים כמובן שהסידור הזה היה קשה מאוד אבל הרוח שפעמה בליבי אמרה להתקדם, למתן את תחושת הקושי בלימודים. בסוף בבחינות הגמר קיבלתי ציון 98 וקיבלתי בשמחה את ניהול בית הדואר בזכרון יעקב. גם דואר פרדיס וכל הדואר מחוף הכרמל, ממעגן מיכאל עד מבואות חיפה היה תחת שליטתי.

אחרי שירות של 40 שנות עבודה בדואר, עם כל מני חוויות טובות ולא כל כך טובות סיימתי ויצאתי לגמלאות עם הרגשה נפלאה שהצלחתי להגיע לשיא, לטופ של התפקיד בתקופה ההיא כדי להיות מנהל הדואר בזכרון, שבתקופה ההיא נחשב "השני למלך",אחרי ראש המועצה.

הכרתי את אשתי רינה לבית גבסו, בחורה שנולדה בלוב. יפה, אינטליגנטית עם הליכות יפות, צנועה ומתחשבת בכל. מהרגע הראשון מצאה חן בעניי. הצעתי לה נישואין ותוך שלושה חודשים התחתנו וברוך השם מאז ועד היום 16 במאי 1961 -16 למאי 2018 עברו 58 שנים מאושרות.

יש לנו שלושה ילדים, שבעה כדים ונין אחד.

משפחתי עברה את השואה באירופה, סבלנו מנחת זרועו של השלטון הקומוניסטי. משפחת אשתי רינה סבלה מרדיפות השלטון בלוב. למרות כל זה שנינו הגענו לזכרון יעקב היפה עם משפחה ברוכה שהצליחה לגשר בין שני תרבויות, המזרח והמערב. בנינו דור המשך חדש ורענן שחונך על ערכי הציונות והיהדות מתוך אמונה בארץ שלנו וההכרה בזכות אבותינו על ארץ ישראל השלמה והקדושה שלנו.

הזוית האישית

בנימין: אני הרגשתי בנוח לדבר ולספר את סיפורי שיישמר לדורות הבאים

אלינור: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של בנימין