מאגר סיפורי מורשת

אמי- ליזה כחלון

ליזה כחלון – אמא שלי

הורי נולדו בלוב. לאמא שלי קראו ליזה והיא נולדה וגדלה בעיר סירת, שבטריפולי יחד עם הוריה יצחק ושרה. יצחק היה נהג מונית, בשונה מהיום שיש מכוניות, פעם השתמשו בסוסים ובחמורים עם עגלות על מנת לעבור ממקום למקום.

סבא יצחק רכב על סוס ובאחת מדהרותיו על הסוס, נפל ונפצע ברגליו. כתוצאה מהנפילה סבל מדלקת חריפה ברגליו שהובילה בסוף למותו בגיל צעיר מאוד (36). לפני שנפטר ביקש מבתו הבכורה, ליזה לדאוג לאמה ואחיותיה. במהלך השנים גם סבתי שרה חלתה במחלת עיניים קשה שגרמה לה לעיוורון. ליזה אמי, שהייתה אז רק בת 9 נאלצה להפסיק את לימודיה ולטפל באמה העיוורת ואחיותיה הצעירות ממנה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד וליזה עבדה כבייביסיטר על ילדי השכנים ובתמורה קיבלה אוכל למשפחתה.

ליזה עבדה בניקיון בבתי עשירים מגיל צעיר מאוד. היא אפילו לא הייתה מגיעה בגובהה לכיור ונאלצה לעמוד על כיסא על מנת להדיח כלים. במשך הזמן למדה לנקות ולבשל.

כשאמי, ליזה הגיעה לגיל 17 היא סיפרה שהגיעו אנשים לבתים ופשוט לקחו אותם אף אחד לא ידע לאן. המשפחה אצלה עבדה ליזה, שמעה כי מעבירים את היהודים לגרמניה. הם נתנו לליזה כסף והעבירו אותה לעיר אחרת שם ערבים טובים שראו אישה עיוורת עם שלוש בנות נתנו להם מחסה. בהמשך עברו להתגורר בבית כנסת שם הסתתרו יהודים נוספים שהגיעו מערים שונות. כולם ישנו על הרצפה כמו "שטיח אנושי". בימים, הגברים היו יוצאים לעבודות מזדמנות והצליחו לקנות מעט מזון, כדי לשרוד. ליזה החלה לעבוד אצל משפחה עשירה. באחת הפעמים אבא, אלי ראה אותה שם ופשוט התאהב בה ממבט ראשון. בסוף כל יום עבודה היה מחכה לה רק בשביל לשוחח עמה. כעבור מספר חודשים של הכרות, סיפרה לאמה העיוורת כי פגשה בחור ולאחר מכן הזמינה אותו לפגוש את אמה ואחיותיה. אחרי שנה של חברות הם נישאו בחתונה צנועה בבית כנסת, היות  ושניהם הגיעו ממשפחות דלות אמצעים.

גם לאחר שנישאו, היו ימים מאוד קשים שאפילו לא היה להם מה לאכול והיו הולכים לישון רעבים.

יום אחד התחלו אנשים לדבר על כך שישנה אונייה בשם "גלילה" שמפליגה לישראל, כמובן שהם מאוד רצו לעלות לארץ ואחרי שבררו ובדקו, עזבו את בית הכנסת ועלו על אונייה בדרכם לארץ ישראל. כשעגנו בארץ שיכנו אותם באוהלים בפרדס חנה יחד עם שאר העולים.

ליזה נכנסה להריון וילדה את אחי הבכור – שנקרא על שם סבי – יצחק.

לאחר זמן מה הם עברו לגור בבנימינה ומשם עברו להתגורר במושב שובה שבנגב. שם עבדו בחקלאות ובעבודת כפיים קשה מאוד. לאחר כמה שנים עלו לארץ ההורים של אבי אלי והשתכנו ברעננה. מספר שנים אחרי שגרנו במושב שובה, היכן שנולדתי, עברנו להתגורר בעיר רעננה ליד משפחתו של אבי אלי מאחר והם רצו מאוד שבנם האהוב יהיה קרוב אליהם.

אמא ליזה הייתה אדם מיוחד, הייתה לה אהבה ונתינה אינסופית לזולת. היא נתנה ללא כל ציפייה או רצון למשהו בתמורה, פשוט הייתה אדם עם לב רחב .

ליזה טיפלה באמה שרה עד יומה האחרון. היא אהבה את ילדיה, נכדיה וניניה אהבה שאין לתאר במילים. זכרה תמיד ראשונה להתקשר ולאחל מזל טוב בימי הולדת. המשפחה הייתה כל עולמה.

מגיל צעיר לימדה אותי לבשל וחינכה אותי לדאוג ולאהוב את משפחתי. תמיד אמרה לי משפחה מעל הכל את כילדתי הבוגרת תדאגי שתמיד תהיו מלוכדים וכך הם ימשיכו את דרכיך וידאגו גם הם למשפחתם ולילדיהם.

אמי חלתה במחלת האלצהיימר ונזקקה לעזרה ולטיפול. כמובן שעד יומה האחרון "עטפנו" אותה בחום ובאהבה, וטיפלנו בה במסירות. לפני 5 שנים נפטרה בביתה, במיטתה שכולנו סביבה מקיפים אותה באהבה שהעניקה לנו כל השנים.

אמי הותירה אחרי מותה עשרה ילדים חמישה בנים וחמש בנות ו- 28 נכדים ו- 22 נינים.

משפחת כחלון

גלגולו של חפץ

שם החפץ: קמע.

היכן נשמר החפץ? אצל כל האחים.

החפץ נמצא ברשותנו משנת 1928.

תאור החפץ: מלבני, עשוי מכסף טהור, עם כיתוב חרוט בעברית וארמית.

החפץ משמש לשמירה על תינוק שנולד.

סיפור שקשור לחפץ? לסבתי נולדו 2 בנים שנפטרו כשהיו בני פחות משנה כמו "מוות בעריסה."

כשסבתי הרתה בפעם השלישית היא חששה מאוד. הם הלכו לרב מקובל שהכין להם את הקמע וכשאבי נולד שמו לו את הקמע מתחת לכרית. אחריו נולדו עוד 2 בנות ומאז הקמע עבר לכל הילדים, נכדים ונינים.

בחרתי להביא חפץ זה בגלל האמונה בקמע שאכן בזכות הקמע כולם חיים ובריאים.

הקמע

רקע על עצמי – לאה בדולח (כחלון):

נולדתי במושב שובה שבנגב אחרי שני בנים עברנו לרעננה שהייתי בכיתה ב'. למדתי בבית ספר יסודי ברטוב, ובתיכון אוסטורבסקי ברעננה ומכללת בית ברל.

היום אני נשואה לדוד, הורים לארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים וכולם נשואים.

יש לי שבעה נכדים מדהימים – חמישה בנים ושתי בנות.

ממשיכה את דרכה של אמי, בכל שבוע נפגשים אצלי לארוחת שישי וכמובן חוגגים את כל חגי ישראל וכשצריך את עזרתי אני תמיד פה בשבילם.

בחתונה של בני הקטן, טל, בשנת 2017

הזוית האישית

הזווית האישית שלי: בזכות הפרויקט, נכדתי זכתה לשמוע דברים על משפחתי שעד כה לא סיפרתי ואני קיבלתי הזדמנות לספר אותם ולשתף אותה.

הזווית האישית של נכדתי: אני זכיתי לשמוע ולהכיר יותר את משפחתה של סבתי ואני מאוד שמחה שעשינו את הפרויקט הזה.