מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון צעירי. שם חיבה: אמנוני. נולדתי בשנת: 1942 בארץ ישראל.

משמעות השם הינו מלשון ציור, שכן אחד מאבות אבותיו צייר בבית הכנסת עם ידיו על הפרגוד ומאז נקרא שם המשפחה כך. תוך כדי התאקלמות השתנה השם מצאירי לצעירי.

אני הילד העשירי מתוך שנים-עשר אחים ואחיות.

גדלתי בכרם התימנים שבתל אביב. אני זוכר במיוחד את קריאת התורה בבית הכנסת בסגנון התימני. בתחילה גרתי בבית בשתי קומות, 4.5 חדרים ובו גרנו 15 נפשות: 12 אחים ואחיות, אבא, אמא וסבתא גדה. לאחר מכן, אני עברתי לגור בחולון, ולאחר מספר שנים רוב האחים והאחיות התחתנו ועזבו את הבית. ההורים שלי עברו לגור בתל אביב, ליד כרם התימנים, עם שני ילדים שטרם התחתנו (יגאל ואני). ההורים שלי רצו לחזור לאזור המגורים הקרוב לליבם.

אבי, יוסף, היה ממייבשי הביצות באזור חדרה. לאחר מכן עסק בבנייה ובמכירת בדים ולבסוף פתח חנות משקאות חריפים, בצמוד לבית בכרם התימנים. אימי, חנה, עסקה במשק הבית וכן עבדה כעוזרת בית בבתים אחרים. האחיות הגדולות נרתמו ועזרו במשק הבית גם הן וגידלו את האחים הקטנים.

אבי, יוסף, הגיע עם משפחתו מתימן לעדן בדרך לא דרך ומשם באניה למצרים. מטרתם הייתה להגיע לארץ ישראל, אך הדבר לא התאפשר, שכן פרצה מלחמת העולם הראשונה ובמצרים לא אפשרו אז לעלות לארץ ישראל. בשל כך המשפחה חזרה לעדן, שם סבי סעדיה חלה ונפטר.

אבי יוסף, שהתייתם, מצא נחמה ואהבה אצל אדם נחמד בשם סעיד (סעדיה – כשם אביו), אשר אימץ אותו כחלק מהמשפחה ולימדו את מקצוע הצורפות.

ההורים שלי רצו להכיר ביני לבין הנכדה של סעיד. הנכדה היא אילנה, אישתי היום, כך החל הקשר.

התחתנו ב- 21.9.1970, כשהייתי בן 28 ואילנה בת 24. התחתנו בכפר המכבייה, כאשר היום אנו הולכים שם לקאנטרי. בשנת 75 נולדה בתי איילת ובשנת 80 נולדה בתי אורית, הרי היא אימו של אריאל.

עולם ההדרכה שלי

לקראת שחרורי מחייל האוויר ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים ראשי צוותי אחזקה.

יצרתי קשר בהתאם לתיבת הדואר והגעתי למשרד ממשלתי. זומנתי לראיון, ולאחר שהתקבלתי עברתי בדיקה ביטחונית מעמיקה. מקום העבודה נקרא קמ"ג. בחודש נובמבר 1963 עברתי לגור בבאר שבע והתחלתי לעבוד בקמ"ג (בזמנו קראו לקמ"ג "מפעל הטקסטיל השלישי"). לאחר תקופה במפעל, הוחלט להקים בית ספר תעשייתי עבור ילדי האזור (מכיתה ט'). הציעו לחבר לעבודה להצטרף להיות מדריך, אבל הוא סרב והציע שיבקשו ממני לשמש מדריך מקצועי. ההדרכה היתה עיונית ומעשית: עיוני – שרטוט ותורת חומרים ומעשי – אחזקה תעשייתית וריתוך.

כמובן שהסכמתי, אבל הודעתי כי אני יודע רק חלק מהנושא. אז העמידו לרשותי מכונת ריתוך ואת החבר שלי, שינחה אותי את מלאכת הריתוך החשמלי. בינתיים ארגנו את בית הספר התעשייתי, שנפתח בשנת 1967. מאז עסקתי בהדרכה.

השיעור הראשון שלי, בעת פתיחת בית הספר התעשייתי, בנוכחות יגאל אלון שר העבודה

המעמד היה מרגש מאד לי ולתלמידים, שהיו ברובם עולים חדשים שגרו בירוחם, דימונה ובבאר שבע. בתקופה ההיא לא היו מזגנים שיקלו על מזג אוויר החם בקיץ או הקר בחורף.

את ההדרכה עשינו בצורה מגוונת ולא בתרגילים "יבשים". ביצענו עבודות ייצור, שנתבקשנו לעשות ע"י המחלקות השונות וכן עבודות יצירה כגון סמלים, חנוכיות ועיצוב כל מיני דברים ממתכות, כגון: נחושת ופלדה. בצורה זו ריתקנו את הנערים בעבודתם.

באותה תקופה היו צעדות לנוער ובוגרים באזור ירושלים והנערים שלנו הצטרפו לצעדות במסגרת הגדנ"ע. אני ליוויתי אותם, כולל לינה בשטח.

בסוף שנת הלימודים 1971 עזבתי את קמ"ג ועברתי לעבוד בהדרכה מקצועית בתע"א.

בתע"א הדרכתי מעשית ועיונית בוגרי צבא לקראת עבודתם בתעשייה האווירית. לאחר מכן, עסקתי בריכוז קורסים בנושאים, כגון: תהליכים שונים וניהול למנהלי עבודה ולמנהלי מחלקות. במסגרת זו נפגשתי עם הרבה מאד בעלי מקצוע שונים ומעניינים. למדתי והתפתחתי לכיוונים שונים.

בשנות ה- 80 נתבקשתי לעבור לתחום הסמכות ורישוי, בעיקר על רקע ניסיוני בריתוך.

בתעשייה תעופתית יש לקבל הסמכה/הרשאה/רישיון לבצע עבודות הקשורות למטוסים לפי כללים של מנהל תעופה אזרחית הקשור למשרד התחבורה. הייתי אחראי להסמכות בנושא תהליכים שזה כולל בדיקות לא הורסות, ציפויים, צבע, ריתוך וכדומה. עיקר תפקידי היה בנושא הדרכה והסמכת רתכים. עסקתי בעיקר בליווי וארגון קורסי ריתוך ומבחני הסמכה לרתכים בכל סוגי הריתוך.

במבחני ההסמכה היה חשוב לי לא להיות קשוח, אלא לבוא עם רצון לעזור לנבחן (הרתך) שגם כך היה בלחץ ובהתרגשות רבה.  במבחן זה, הנבחן מעמיד את יכולתו המקצועית, למרות ניסיונו הרב (בתקופה זו המבחן היה מתקיים פעם בשנה). כמו כן הרתך ידע שהמבחן עולה כסף רב. בדיקות הריתוך כללו בדיקות חזותית, רנטגן ובדיקות מטלורגיות, בהתאם לצורך. היו מקרים שרתכים נכשלו והם הועברו לתפקידים אחרים או פוטרו. ללא הסמכה אסור היה להם לרתך לעבודה תעופתית.

עבדתי בתחום עד גיל פרישה ונתבקשתי להמשיך לעבוד ואכן המשכתי לעבוד עד גיל 70. זהו סיפורי האישי בעולם ההדרכה.

כיום אני בפנסיה ונרתם לעזור לבנותיי ולנכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר ה רב דורי".

סיכום פעילות הקשר הרב דורי בשנת הלימודים תשע"ח בבית חינוך ע"ש ש"י עגנון כפר סבא.

תודה למנחם מרקוביץ' על הצילום והעריכת הסרט. פורסם ביוטיוב תאריך 4 בנוב׳ 2018 ע"י מנהלת בית חינוך ע"ש "ש"י עגנון", כפר סבא מיקי בר משה.