מאגר סיפורי מורשת

החובשת של הקיבוץ

שמי אסתר ושם משפחתי  הוא "נעלי" שמשמעותו ביידיש: "נעל".שם המשפחה שייך להורים של אבא שלי שעלה כחלוץ יהודי לארץ ישראל. היה לו חשוב להפוך את שם המשפחה לשם יהודי אז נבחר השם: נעלי. ההורים שלי עלו כחלוצים מרוסיה בשנת 1929 ועברו לחדרה בשנת 1942.היה לי אח תאום ושמו זאב. באותן השנים חל חוק יהודי על דוברי השפה העברית, המשפחות היו עניות אבל לא התלוננו. אבא שלי, שלחם במלחמת השחרור, היה מדריך חקלאות.

בתקופה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, תקופת הפדיונים. (אם היום קוראים להם "מחבלים", אז באותם ימים קראו להם "פדיונים"). כמו המחבלים היום, הם היו עוברים את הגבול ומניחים חומרי חבלה מאחורי החלונות, ומוקשים בשדות הקיבוצים, הקרובים לגבול, כמו "מעיין ברוך". בלילות היו עוברים שומרים ובודקים את האזור. מאחר שהיינו קיבוץ שממוקם על הגבול, כחובשת היה לי תמיד תרמיל של עזרה ראשונה. בוקר אחד, במהלך ארוחה בחדר האוכל, פתאום נשמע קול נפץ אדיר והגיעו אליי במרוצה מספר חברים. הם אמרו לי "ר' עלה עם הטרקטור על מוקש". תוך דקות ספורות הגעתי אליו ומיד הזמנתי אמבולנס. מצאתי איש פצוע קשה ביותר ואני חובשת צעירה. פעלתי כמו מתוך ספר פתוח והגשתי לו עזרה ראשונה, נתתי לו משככי כאבים, עירוי נוזלים, שמתי חוסם עורקים ובמהירות טסנו לבית החולים בצפת. בדרך, ר' החל לאבד את הכרתו ונשימתו הפכה לקשה וכבדה. הנשמתי אותו והתפללתי לאלוהים שישמור עליו ושיגיע לבית החולים בעודו בחיים. הרופאים חיכו לי כבר בחדר המיון ור' הגיע, לדבריהם, בדקה ה- 90. הרופאים התפעלו מהדרך בה פעלתי והצלתי חיי אדם. עבורי זהו דבר מאוד משמעותי, זיכרון שהולך איתי עד היום מאז מלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים הייתה עבורי ציון דרך. גרתי בקיבוץ מעיין ברוך, הייתי נשואה ואם לילד בן חצי שנה. חודש לפני המלחמה, קראו לאיש שלי מהצנחנים ו-7 ימים לאחר מכן פרצה המלחמה. הייתי החובשת של הקיבוץ, טיפלתי בכל פצועי הקיבוץ, הייתי כמו רופאה, ופסיכולוגית. הייתי מאוד חברותית.  הייתי אחראית לטפל בכל פצועי המלחמה. הכנתי את התיקים של העזרה הראשונה, רצתי לטפל בחולים ממקלט למקלט, וכל זה כשאני אם לתינוק בן חצי שנה. כל יום העבירו לנו את האוכל למקלט ואני הסתובבתי בין המקלטים כשהתינוק שלי היה במקלט עם מטפלת.  מהקיבוץ נהרגו לנו 5 חברים במלחמה. הם היו צנחנים ולוחמים. במשך כל ששת הימים האלו הגיעו הודעות ומסרים מהלוחמים אבל מהאיש שלי לא קיבלתי אף מסר, לא ידעתי כלום לגביו. מזכיר הקיבוץ הבטיח שהוא יתקשר לאיש שלי אבל לא החזיר תשובה.

בזמן מלחמת ששת הימים התרחשו מספר דברים מיוחדים וביניהם כיבוש ירושלים. מאחר והאיש שלי, חומי, היה בין הצנחנים כובשי ירושלים, הגיעו אליי צנחנים ואמרו לי "חומי בירושלים". אמרתי להם "חומי לא בירושלים". חילקו דואר וקיבלתי גלויה מחומי שנכתב בה: "אני יושב לי בחורשה מאוד יפה עם חבריי, מחכים לתשובה. הייתי צריך ללכת, שמרי על עצמך ועל הקיבוץ". בסוף המלחמה, עם בשורת הניצחון, הגיע לידיי בשורה על ההרוג האחרון. דיברנו בינינו על האיש שנפל. היה עצוב מסביב, כולם דיברו בלחש. ממש בחצות הייתה דפיקה בדלת. אף אחד לא שמע את הדפיקה והדלת נפתחה והנה חומי עומד בדלת. חומי לא ידע מה קרה, ואמר שלום לכולם. אף אחד לא ידע מה לומר, וחומי אמר שהוא בדיוק חוזר עכשיו מירושלים, ויש לנו דרישת שלום מאותו חבר שדובר על כך שנפל. אתה בטוח שהחבר לא נהרג? שאלנו בתדהמה. כן, הוא רק נכנס לחדר הניתוח, חומי הסביר. אך החבר לא חזר מחדר הניתוח. זהו זיכרון מאוד מיוחד, בין עצב לשמחה, שאני נושאת עד היום בליבי. נראה שמלחמת ששת הימים מלווה אותי לאורך כל הדרך. ב – 1982 הקמנו את יובלים, בין היתר הוקמה גם מרכולית קטנה שעבד בה חבר מהיישוב מנוף, נקרא לו "ה", שעלה מדרום אפריקה. באחד הימים, שמעתי אותו שר שיר מאוד יפה שאהבנו לשיר במעיין ברוך. התפעלתי ושאלתי אותו מאיפה השיר הזה מוכר לו? "ה" ענה לי שהוא מכיר את השיר הזה עוד משנת 1967. באותה תקופה, הוא סיפר לי, הייתי מתנדב במעיין ברוך בתקופת מלחמת ששת הימים, הגענו לשם כדי למלא שקי חול ולחפור תעלות הגנה. "ה" הסתכל בי, פתאום פסק לדבר, ובהתרגשות רבה אמר לי "ידעתי שאני מכיר אותך. כל הזמן חשבתי וניסיתי להיזכר מאיפה את מוכרת לי. את אסתי החובשת ממעיין ברוך שטיפלת בי והבאת לי תרופות בזמן שישבנו במקלטים במלחמת ששת הימים". שנינו פרצנו בצחוק והתחבקנו חיבוק חזק הבנתי שגם ממלחמת ששת הימים ניתן למצוא זיכרון חיובי.

הזוית האישית

הגר ויובל: היה מעניין. הרגשנו שאנחנו מבינות את מה שאסתר מספרת. היה מעניין לשמוע את הסיפור. זו הייתה חוויה נעימה עבורינו .