מאגר סיפורי מורשת

אימי גרה בעיראק. כולם גרו יחד, כל בני המשפחה. הבית היה מאוד גדול והשקיף לנהר הגדול הפרת והחידקל. כאשר מישהו התחתן הם עברו לגור בו והבית איכלס המון אנשים וילדים.

הילדים שיחקו אחד עם השני, ההורים היו כולם יחד, היו להם נושאי שיח משותפים: כולם היו אוכלים יחד, שרים שירי שבת וחג, הנשים סרגו וספרו סיפורים שעברו מדור לדור. הייתה להם מרפסת גדולה וממנה היו דגים דגים. הם נהגו לשוט על הסירות הקטנות שלהם, לשחות, וגם לדוג. האחים ואימי למדו בבית ספר אליאנס ולמדו ארבע שפות: עברית, צרפתית, ערבית ואנגלית. כשאימי עלתה לארץ יחד עם אבי השלטונות לא הרשו לה לקחת כלום, היא פשוט נעלה את הבית והגיעה עם מזוודה קטנה.

בילדותי שיחקתי בקלס, מחניים, קפיצת חבל, מחבואים, עש לילה (הייתי בתנועת הצופים).

בבית ספרי היה חדר אוכל. המאכל האהוב עליי שם היה קציצות דגים, לרוב התלמידים צעקו איכסה כשהביאו את המאכל הזה, גם אני הייתי חייבת לצעוק כי אחרת לא הייתי מקובלת והייתי מרגישה שונה.

היה בחדר האוכל מרק טעים (מרק עדשים או ירקות) לא היו ממתקים בתקופתי, זו היתה תקופת צנע.

היינו מקבלים אוכל לפי מספר הנפשות בבית, למשל היינו שש נפשות, אז קיבלנו מלפפון ירוק אחד. היינו קטנים והיינו צריכים לחלק את המלפפון לארבע. היו לנו תלושים, וכל פעם שקנינו מצרכים הורידו מהתלושים, אבל סך הכל, אנו בתור קטנים לא ידענו שיש חיים אחרים- שנגיד יש אנשים שהם עשירים, שהם גרים בבתים מאבן, לא הכרנו חיים אחרים כמו החיים שלנו.

על מנת לשחק בסך הכל היינו יוצאים מהאוהל ומסמנים גדר בסיד לבן וצובעים את הגדר העשויה מאבנים כדי שיידעו שזה האזור שלנו, היות ואנו גרנו באיזור חיפה ליד הים, כל האוהלים היו ליד הים, אז כשהיינו בני בערך 10 היינו מבלים בים, ויותר מאוחר היו מתחילים לבנות בתים ורק מי שהיה לו המון כסף יכול לעבור לגור בבתים אלו.

איך היו מכבסים? (כי לא היו מכונות כביסה), היו שמים בגיגית מים וסבון ואז מכבסים!

היינו מאכסנים על ידי מקררים ללא חשמל. היה עובר איש מוכר קרח והוא היה צועק קרח! קרח! האנשים היו שמים את הקרח על מחצלת כדי שלא יימס ופעם בשלושה ימים המוכר היה עובר ומוכר קרח.

המוזיקה שאהבתי להאזין לה בנעורי היא: מוזיקת רוקנרול. הבנות לבשו בשנות השישים חצאיות מיני שמנופחות מבפנים ושמסתובבים היו הרבה צבעים.

היו גם סגנונות מוזיקה מגוונים: צרפתית, איטלקית ולועזית, מוזיקת הרוק היתה מאוד מאוד מקובלת.

הייתי בהופעה של הביטלס (החיפושיות) הם הגיעו לקולנוע "תמר" בחיפה ברחוב ארלוזרוב.

היינו רוקדים ריקודים סלונים , למשל היה אז טוויסט, rok&rol היה גם את אלביס, אבל הוא לא היה אף פעם בישראל ולא בא להופיע למרות שכולם מאוד חיכו לו בישראל.

הסרטים שהיו אז בקולנוע היו סרטים לא בשחור לבן, גם בצבעים.

יש לי תקליטים של שרל אזנבור של הביטלס וגם פלטרס.

היה לנו מועדון בגיל 14 היינו נפגשים בכל מוצאי שבת ורוקדים ריקודים סלונים , אהבנו לרקוד סוג זה של ריקודים אנשים שהיו יודעים לרקוד היו נחשבים פופולארים ומאוד מקובלים.

הייתי רקדנית מאוד מאוד טובה, היתה לנו תחרות בריקודים סלונים, ואני זכיתי במקום הראשון.

עד היום, יש לי פטיפון בביתי -שמים בו תקליטים אז לא היו דיסקים ובמקום טייפ היה לי פטיפון.

במועדוני הריקודים הכרנו בנים, בחוף הים ובריקודי עם. שחינו בים ובבריכות, לא היינו הולכים למסעדות , היו מסעדות אבל הן היו יקרות מאוד, הלכנו למסעדה רק באירועים מיוחדים.

חגגתי את בת המצווה שלי, כיום הולדת רגיל היות והיתה לי אחות שנולדה באותו החודש שלי וחגגנו תמיד את ימי הולדתנו יחדיו.

אמי הזמינה את כל כיתתי ואת הכיתה של אחותי, הינו חוגגים עם ממתקים, שתייה ,פופקורן בייגלה ועוד…שרו ורקדו ובעיקר אכלו!

יש לי פטיפון עם תקליטים של אלביס של פלטרס של הביטלס והיו שירים נפלאים באיטלקית ובצרפתית והפטיפון הזה מלווה אותי כיוון שהוא שימש לכל מכריי בין אם זה משפחתי וחבריי הפטיפון הזה נשמר אצלי עד היום אז אם אני רוצה לשמוע מוזיקה של פעם אני מפעילה אותו ושומעת, כולם היו מתחנפים אליי כדי לקבל את הפטיפון הזה.

היה לי אותו בזכות זה שבגיל 14 התחלתי לעבוד בבנק לאומי. עם המשכורת קניתי אותו. ובארבע כשסיימתי לעבוד הלכתי ללמוד בתיכון והייתי חוזרת ב 22:00 בלילה.