מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה אנטמן, נולדתי ברוסיה בשנת 1941, בזמן שמשפחתי ברחה מפולין לרוסיה, בזמן מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1947, בתום המלחמה, משפחתי חזרה להתגורר שוב בפולין למשך 11 שנים עד שעלו לישראל. בשנת 1957 עליתי עם הוריי (שרה ומנשה)  ושני אחיי (רבקה ונחום) לישראל והשתקענו במגדל העמק.

ביום בו עליתי לארץ מפולין הרגשתי שמחה גדולה אבל גם היו הרבה חששות מפני שזה מקום חדש, אנשים חדשים ושפה חדשה. תהליך קליטת השפה היה מאתגר וקשה מפני שכולם סביבי ידעו לדבר עברית ואני ידעתי לדבר רק רוסית ופולנית והתקשיתי לדבר עם האנשים שדיברו עברית. כשהגענו לישראל התגוררנו במגדל העמק והלכתי ללמוד את השפה העברית, כך יכולתי לדבר עם כולם ולהתחבר איתם. סוף סוף הרגשתי שאני במקום שאני יכולה לקרוא לו 'בית' עם חברים, שפה אחידה ואנשים טובים. ארץ ישראל הוא מקום בו הרגשתי שאני לא צריכה לפחד להגיד שאני יהודייה. בישראל הכל היה שונה ממה שהייתי רגילה בפולין. אני נולדתי ברוסיה בתקופת השואה, לאחר שברחנו מפולין. גם מרוסיה נאלצנו לברוח חזרה לפולין כשהסתיימה המלחמה. בכל מקום שהיינו בו, דרשו שנעזוב ואמרו לנו שאנחנו לא שייכים לשם. רק פה בישראל הרגשתי סוף סוף שייכת ולא צריכה לברוח. לכן הייתי מעדיפה להיוולד לתקופה אחרת ולא הייתי רוצה לגור במקום אחר מארץ ישראל.

בשנת 1959 התחתנתי עם מרדכי (ז"ל) שעלה גם הוא מפולין ועברתי להתגורר בקרית חיים, שם אני גרה עד היום. נולדו לנו שלושה ילדים (משה, גיורא ואיריס), יש לנו שבעה נכדים ונינה אחת. כשבני הבכור נולד בשנת 1960, התרגשתי מאוד ושמחתי עוד יותר על כך שזה בן והוא יכול להמשיך את שם המשפחה (אנטמן), כיוון שלבעלי היו אחים שהיה להם רק בנות.

ההורים שלי, שרה ומנשה, עבדו כאן בארץ בבניין בחברת סולל בונה. אני עבדתי כמטפלת בילדים. הנשים של השכונה בקריית חיים היו מביאות לי את הילדים שאטפל בהם והן יצאו לעבודה. לאורך השנים טיפלתי בעשרות ילדים שחלקם היום כבר בני 50 ויש להם ילדים משלהם. אהבתי מאוד ילדים ולכן עסקתי בכך.

אני גאה במשפחה שיש לי היום – ילדים מוצלחים ונכדים מוצלחים כל אחד בדרך שלו. בנוסף, זכיתי גם לנינה. הגרמנים רצו להרוג אותנו בשואה והצלחנו לברוח ולהקים משפחות חדשות למרות הכל. זה הניצחון שלי – לבחור בחיים ולהמשיך הלאה.

הזוית האישית

אומרי: העבודה הייתה מעניינת ובעיקר נהניתי לשמוע על השורשים שלי.