מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד לנדסמן, אני קרוא על שם סבי, נכדי קוראים לי דודו.

נולדתי בשנת 1949 לאחר מלחמת העולם השנייה בפולין, בעיירה שקוראים לה קמינה גורה. אבי, אלכסנדר שמו, עבד כצבעי מומחה והיה גם שחקן כדורגל בזמנו הפנוי. אבי היה אדם מאוד נוח, שקט ולא צועק אף פעם, אבל עם מזג רוח סוער. אמי אווה, עשתה את עבודות הבית וגם עבדה כמנהלת חשבונות. אמי הייתה קצת יותר עצבנית במזג רוחה מאבי והייתה בניהם מערכת יחסים מצוינת. היו לי שלוש אחיות, האחות דנוטה (דליה) ושתי אחיות תאומות (שמתו ממחלה כשהיו תינוקות). היו לי גם שני סבים ושני סבתות (שנספו במלחמה), דודה ושני דודים.

הבית שלי עמד באמצע כר דשא ענקי וליד נהר זורם עם גשר להולכי רגל ויער גדול. בבית היו שני חדרים.

סדר היום  שלי היה: קמתי בבוקר הלכתי לבית הספר ואז חזרתי עשיתי שיעורי בית ויצאתי לשחק בחוץ עם חברים. היו לי שני חברים טובים שהיו שכנים שלי: הניק וזישק. הם גרו בבניין שלנו קומה מעלי.

בחורף הייתי גולש איתם על סקטים בנהר הקפוא, וגם משחק דודש (שזה כמו בית שדה רק עם מקל), תופסת, מחבואים, קלאס וקפיצה בחבל. הייתי גם קורא הרבה בשעות הפנאי.

שם בית הספר שבו למדתי בילדותי הוא "שרותקה". היתה תלבושת אחידה בבית הספר: מכנסיים וחולצה שחורים לבנים, ושמלה שחורה לבנות. המקצועות שנלמדו בבית הספר היו סביבה, קריאה וחשבון, ואני אהבתי את כל מקצועות הלימוד בעיקר חשבון. למרות שהייתה משמעת חזקה בבית הספר (כשהענישו היו מעמידים אותנו בפינה), היו לי יחסים טובים עם המורים והם אהבו אותי מאוד. אני זוכר לטובה מחנכת בשם לויק כי היא הייתה נחמדה מאוד.

לא היו הרבה יהודים בעיירה שלנו גם לא קנינו מצרכים מיוחדים אלה אותם מצרכים כמו כל האנשים שמסביבנו. הכי אהבתי בילדותי לאכול כבד עוף וכיסונים ממולאים באוכמניות שקטפתי ביער. ממתקים היו אבל מעט.

אחד מזכרונות הילדות שהכי שימחו אותי היה שאבא שלי ואבא של חברה שלי הביאו לכל אחד מאיתנו מודל מנייר של ארמון התרבות והמדע בורשה, והרכבנו אותו יחד במקביל. החלום שלי כילד היה להיות טייס.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1957, כי התייחסו בפולין לא יפה ליהודים. הגענו לישראל ברכבת מוורשה בפולין ועד לגנואה באיטליה, מגנואה עד חיפה באנייה בשם "ארצה". הגענו למעברת עולים בעיר בית שאן. אני ואחותי כילדים קלטנו את השפה העברית מילדים אחרים בקלות רבה. בהתחלה, כעולים חדשים הרגשנו קצת שונים ובלי יכולת לתקשר, אך תוך חודשים ספורים השתלבנו עם הילדים האחרים. גרנו בעיר בית שאן בצריף, וכעבור שמונה חודשים עברנו לבית ברמת גן.

סיפור שזכור לי במיוחד מתקופה זו: בחודשים הראשונים בארץ המורה ביקשה מהכיתה לצייר ציור לכבוד ל"ג בעומר. ציירתי ילדים רוקדים מסביב למדורה, המורה מאוד התלהבה ותלתה את הציור על הקיר. מאז נהפכתי מאוד מקובל בכיתה. בחו"ל לא הייתי בתנועת נוער כשהגעתי לארץ הלכתי לצופים ואחר כך לתנועת נוער העובד. בנערותי אהבתי לשמוע מוזיקה של החיפושיות, האבנים המתגלגלות, שירי להקות צבאיות ישראלים, להקת קווין, פינקפלויד, ג'ימי הנדריקס. השיר האהוב עלי היה יער נורבגי של החיפושיות. התקופה הייתה סוף שנות ה-60 נהגנו לשמוע רדיו, פחות ראינו טלוויזיה כי שידורי הטלוויזיה רק התחילו,  נהגנו ללכת לקולנוע לראות סרטים ולבלות במסיבות ריקודים. נהנו לרקוד רוק, טוויסט, רומבה, סמבה, סלואו ושייק.

טלפונים ניידים לא היו, אינטרנט לא היה, טלפונים קווים היו בחלק מהבתים. לעיתים נאלצת להמתין שנים עד שקיבלת טלפון קווי. צורת התקשורת בין האנשים הייתה לרוב בפגישה אישית או במשלוח מכתבים בדואר.ההורים היו מעורבים בחיים שלנו, אך לא הייתה זו מערכת יחסים קרובה או אינטימית.

את אטי אשתי הכרתי כשהיינו יחד במחנה עבודה של תנועת נוער, שם הכרנו ומשם התחיל להירקם הקשר בינינו. נהוג היה לחזר במכתבים או בהזמנה לקולנוע. היינו נוהגים כזוג ללכת יד ביד. אני נשוי לאטי כבר כמעט חמישים שנה ואנחנו גרים יחד ברמת השרון. יש לנו שני ילדים וארבעה נכדים הגרים בתל אביב.

בננו אוהד הוא דוקטור לקולנוע תיעודי ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובבצלאל, ביתנו יעל היא מעצבת פנים ומסיימת את התואר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.

הנכדים: יונתן בו 11 תלמיד בכיתה ה', יובל בן 10 תלמיד בכיתה ד', נעמי וגיטה בנות 6 יחד בגן חובה.

 הסיפור המלא של סבא שלי דוד לנדסמן

הזוית האישית

סבא דוד לנדסמן: היתה לי חווייה מהממת לדבר עם הנכד שלי על הילדות ועל התקופה שהייתי בגילו ואני מאחל לעצמנו שנשמור על אותו קשר מצויין שיש לנו ושהוא רק יתהדק. אני מאחל ליובלי שיגדל ויהיה גורם משמעותי בכל מה שיעשה וילמד

יובל: היתה לי חווייה כיפית.