מאגר סיפורי מורשת

איך הכל התחיל?

סיפורי מתחיל בשנת 1946. לאחר פטירת אבי, הטיפול בי למעשה היה בידי אחי הגדולים ואחותי. איתם גם נוצר הקשר עם שליחים מארץ ישראל בדבר העלייה לארץ ישראל.

לאחר שקבעו מפגש בעיר אלג'יר היה עלינו לעזוב את קזבלנקה בדרכים לא חוקיות. לכן אורגנה קבוצה של כ-30 איש, כולם בני 30 פלוס. מאחר ואני הייתי ילד, ואחיי לא היו מוכנים להצטרף לקבוצה בלעדי, הוסכם שאני אצטרף לקבוצה כילד יחיד.

סבא בנערותו

הקבוצה הזאת התארגנה כצופים וככה עברנו את הגבול בצעידה ברגל מקזבלנקה לאוג'דה. שם עלינו על הרכבת לאלג'יר. באלג'יר הוקמו חדרים בקרבת חוף הים ובמשך כשבוע התאספו במחנה הזה כ-600 משפחות.

בימים אלה במחנה תרגלנו ירידה לחוף וחזרה למחנה בשורה עורפית, וזאת כדי להטעות ולהרגיל את הכפריים הערביים שהיו באזור.

ההפלגה באנייה יהודה הלוי

ביום המיוחל, לפנות ערב, ראינו מהגבעה את האנייה. מכיוון שאין אפשרות טכנית שהאנייה תתקרב לחוף, העבירו את כל העולים בסירה אל האנייה. בשלב מסוים התקבלה ידיעה שהמשטרה הצרפתית בדרך לאזור. מיד האוניה הרימה עוגן ויצאה לים. מי שהספיק לעלות עלה. חלק מהמשפחות נשארו מאחור. האנייה יצאה לדרך עם 450 אנשים עליה. יתר האנשים נשארו על החוף.

האנייה הזאת שבעברה הובילה פחם בדרום אמריקה, הוכשרה להעלאת העולים לארץ על ידי בניית אצטבאות בכל חלל האוניה. כל העולים נכנסו ושכבו על  האצטבאות הרבות באנייה. האנייה הפליגה כשבועיים. בדרך הייתה לה תקלה והיה עליה להיכנס לנמל פלרמו שבאיטליה. לאחר מספר ימים האנייה יצאה לים למרות דרישתם של הבריטים מן השלטונות האיטלקים לא לאפשר לנו לצאת. לאורך כל השיט מפלרמו לחיפה היינו מלווים על ידי אניות מלחמה של הצי הבריטי .

בכל בוקר היו קוראים לנו ברמקולים "בוקר טוב לאן פניכם מועדות?" ומהאוניה שלנו השיבו להם – "לפנמה!" וכך היה כל יום עד שהגענו לנקודה שכבר אמרו לנו: "אתם טועים זאת לא הדרך לפנמה!"  המשכנו בשיט עד שחדרנו למים הטריטוריאלים של פלסטינה דה אז. הבריטים החלו לתקוף אותנו בנגיחות עזות באנייה ובזרנוקי מים עד שכבשו את האנייה.

האנייה

הבריטים גררו אותנו לנמל חיפה. שם העבירו אותנו לאנייה ענקית שהובילה אותנו למחנות ההסגר בקפריסין שהיה אז בשליטתם. אני כילד הייתי במחנות כ-9 חודשים. החיים במקום לא היו פשוטים. בסוף שנת 1947 קיבלתי סרטיפיקט- אישור עלייה מהבריטים ועליתי לארץ עם קבוצה של ילדים ונוער.

תעודת עלייה

בארץ העבירו אותי ממוקם למקום חודשיים עד שלבסוף הגעתי לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" שם השלמתי את לימודי עד גיוסי לצה"ל .

סיפורי בארץ

תלמיד במקווה ישראל

לבית הספר "מקווה ישראל' הגעתי בתחילת 1948. המחזור שלנו היה מחזור כ"ט. בבית הספר למדנו מקצועות עיוניים וחקלאות. עבדנו שם בכל ענפי החקלאות ולמדנו את יסודות החקלאות.

תמונת מחזור

בחודשיים הראשונים לאחר קום המדינה, מרבית המדריכים גויסו לצבא לשם הגנה על המדינה. מאחר והייתה לי נטייה לנגרות, החלפתי את דב הנגר שהלך למלחמה. בתקופה זאת היה לנו מורה למכניקה בשם דוד ליבוביץ', שתוך כדי העבודה במסגרייה יצר את המרגמה הראשונה בארץ בשם "דוידקה". זאת היתה מרגמה יחידה שהצבא העביר אותה ממקום למקום. מרגמה זו עשתה פלאים בגלל שמעוף הפגז שלה עשה רעש כל כך מחריד, שכל הכפריים הערבים היו בורחים.

סיימתי את בית ספר החקלאי בשנת 1950 וגוייסתי לצה"ל. בצה"ל שירתתי שנתיים שירות חובה וארבע שנים בקבע. בשנת 1958 שוחררתי בדרגת רס"ר.

פנקס המזון

בשנת 1952 הכרתי את אשתי מרים שהייתה עולה חדשה והתגוררה במעברת פרדס כץ. התחתנו כאשר הייתי בן 20 והיא בת 17. בפבואר 1953, בגלל הזכויות שלה כעולה חדשה, קיבלנו צריף בשכונת דורה שבנתניה. שם נולד בננו הבכור אלי. בשנת 1954 לאחר כשנה קיבלתי בית מהצבא מהרכוש הנטוש ביפו.

תלושי המזון

והיתר היסטוריה….

היום אני בן  85 יש לי ארבעה בנים ו-9 נכדים.

הזוית האישית

אריאל: אני מרגישה שהמפגשים קרבו אותי לסבא שלי. למדתי מסבא על תקופות אחרות ונחשפתי לסיפור חייו. נהניתי מהסיור לבית התפוצות ומהשיעור על משחקי ילדות.