מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1934 ובגיל 5 התחילה המלחמה. לקחו את אבא שלי לאושוויץ ואז אימא נשארה עם שלושה ילדים קטנים לבד.

כעבור כמה זמן גם אנחנו היינו צריכים ללכת לקרונות, אבל השכן שלנו צעק על אימא שלי ואמר שהיא גויה ובכך הציל אותנו. אימא שלי הייתה צריכה לעבוד כל יום בשביל הגרמנים. אני, ילדה בת חמש הייתי צריכה לשמור על אחי בן השלוש ואחותי התינוקת. אוכל לא היה , בתקופה שהרוסים הגיעו אימא לקחה אותנו בגלל שהיו קרבות והתחלנו ללכת ברגל לבירת המחוז – יאסי .

הגענו לשם לפנות ערב אימה שלי הכניסה אותנו לבית אבות והלכה לחפש מכירה שלה, היא מצאה אותה והיא הגיעה לקחת אותנו ונתנה לנו אוכל. הגענו לבית שלה ושל בן זוגה, ילדים לא היו להם ואותנו הכניסו למחסן בחצר ואסור היה לנו לצאת החוצה כדי שלא יחשדו כאשר יראו ילדים. פעם ביום היינו מקבלים את שאריות האוכל של המשפחה ככה זה נמשך כמה חודשים ואז פתאום הופיע אבי כולו פצוע ומלא בדם והוציאו אותנו משם וחזרנו לעיירה שלנו. שם בעיירה הבית שלנו היה הרוס אבל אבי סידר ושיפץ את הבית וגם עבד בתוכו ועד הגיעו שני בחורים צעירים ודיברו עם אימא ואבא אז לא היה מקובל שילדים מצטרפים לשיחות של המבוגרים.

העלייה לישראל

כעבור שבועיים אבי הלביש אותי ארזנו כמה חפצים ואבי לקח אותי ברכבת לעיר ששמה באקוו, שם הכניסו אותי לבית יתומים נשארתי שם כמה חודשים בתוך זמן האפנדציט שלי התפוצץ והובילו אותי בלילה לבית חולים, ניתחו אותי בלילה כעבור יומיים שלושה בלילה באו שני אנשים בלי שהחלמתי בלי שהתפרים שלי החלימו ולקחו אותי לקרון מסע ובלילה היינו נוסעים בבוקר היינו מחכים בקצה המסילה עד שהגענו לנמל קונסטנצה ושם עלינו לאוניה היה שם אוסף של 14,000 ילדים. שמות האניות היו פנקרשצ'נט ופניורק. התחלנו לנסוע לכיוון הארץ אבל האפנדציט שלי הסתבך. אוכל לא היה, אני הסתפקתי בכוס מים ופרוסת לחם. כשהגענו לנמל חיפה האנגלים לא נתנו לנו לרדת ואז הובילו אותנו לקפריסין, בקפריסין הייתי במחנה שבעים באותו לילה שהגענו התחילו לבדוק כל ילד וכשהגיעו אליי לא יכולתי לקום והסתבר שחוץ מהבעיות עם האפנדציט הייתה לי שחפת. מיד אשפזו אותי בבית חולים והייתי שם כמה שבועות וטיפלו בי יפה ואז החזירו אותי למחנה שבעים.

שמחתי כשראיתי את הילדים  שאיתם באתי מכיוון שהייתי בלי אף אחד מלבדם.

הודיעו לנו שאנחנו הולכים להגיע לפלסטינה באניית קדמה. לקחו אותנו לנמל תל אביב כי בחיפה היו קרבות. נמל תל אביב הוא לא נמל עמוק מים אז העבירו אותנו עם לאנצ'ים לחוף. שם עברנו ריסוס DDT ואוטובוס לקח אותנו למעברת רעננה. שם היינו כמה חודשים ואז הביאו אותנו לקיבוץ רמת יוחנן. שם פעם ראשונה הייתה לנו הזדמנות לנוח ולאכול כמו שצריך, זה היה בשנת 47' והייתי כבר בת 11. נשארנו שם 4 ילדים וכל כך הציקו לנו שאחד הילדים התאבד, אז נשארנו שלושה. הכניסו אותנו לכיתות של בני המקום.

בשנת 1952 הכרתי את בעלי והתחתנתי איתו שנתיים אחר כך בשנת 54. עברנו לקיבוץ גבים ושם נולד הבן הראשון שלי. היינו שם ארבע שנים ואז עברנו לקריות. שם נולד בני השני ועשור אחר כך נולד בני השלישי. שלושתם למדו פה, בקריות ועכשיו יש להם כבר ילדים שהם לי נכדים מקסימים ויש לי אפילו נינה.

הזוית האישית

רומי וטופז: שרה אשה חמה ומחבקת ואנחנו אוהבות אותה מאוד. התרגשנו לשמוע את הסיפור שלה, היה לנו קשה לשמוע אותו, אבל חשוב היה לשמוע ולדעת.