מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה, בעיר בוטושיין במולדובה. בת ליעקב (ז"ל) שנפטר במלחמה ולשיינה רחל (ז"ל), אחות לאטל, שרה, ברוך, אברהם. בשנת 1945 עזבנו את בוטושיין ועברנו לבוקרשט.

כשהייתי בת 12 עבדתי בבית חרושת לבדים, שם תפרנו מדים ומעילים לחיילים. היינו גוזרים מדים ישנים ומתקנים ותופרים מחדש. עבדנו שעות רבות ונתנו לנו זמן לקנות אוכל בשוק רק בסוף היום, אחרי שכבר כולם קנו. הבעיה הייתה שכבר לא נשאר כלום, היינו מגיעים לדוכנים ריקים….

בשנת 1942 הפסקתי ללמוד בשל המלחמה, אבי נפטר בגיל צעיר. כל שנות ילדותי עבדתי בבית החרושת. זו הייתה ילדות קשה, בצל מלחמה. הייתי חרוצה ולא התלוננתי.

לאחר המלחמה, התחתנתי בבוקרשט נולדו לי שני ילדים.

בשנת 1961 הגעתי לארץ  עם שני ילדים קטנים, אמי ושתי אחיותיי הגדולות ממני. אמי הגיעה חולה מרומניה ומתה בארץ. הסוכנות נתנה לי צריף ישן בכפר יונה, שירותים ומים היו בחוץ, בעלי היה חייט ולא הייתה עבודה. הוא הלך לתל אביב לחפש את מזלו, נתנו לו עבודה זמנית בגיהוץ. לאחר מכן הוא מצא עבודה בתל אביב כחייט.

הוא חפש דירה עבור המשפחה ומצא דירה קטנה עם חמישים מדרגות בשכונת מונטיפיורי, בלי מים והשירותים היו משותפים עם השכנים. עבדתי במשק בית לפרנסת המשפחה 32 שנה.

הילדים שלי למדו בבית הספר "דובנוב" בתל אביב. הם היו תלמידים טובים ומצטיינים. מאוחר יותר, הם למדו בבית ספר של חיל הים במכמורת. הם היו מגיעים הביתה פעם בשבועיים. דיברתי יידיש ורומנית רוב השנים, למדתי עברית במשך הזמן בעבודה. אהבתי חיים פשוטים וצנועים בתל אביב. במהלך השנים הילדים התחתנו ויש לי כיום נכדים מקסימים וזו השמחה שלי.

כולם מלומדים, הנכדה שלי לומדת רפואה, הבן שלי מהנדס, אני מרגישה שהצלחתי לנצח את כל הקשיים, וזה המסר שלי לדור הצעיר – לא לוותר, לא להתייאש, להיות חרוצים ולא לפחד מעבודה קשה ובסוף מצליחים.

גרתי בתל אביב בשכונת מונטיפיורי 45 שנה.

יש לי שישה נכדים מקסימים ושבעה נינים. כולם יחד הם מקור הגאווה שלי!

היום אני מתגוררת בבית האבות "הרב קוק" בהרצליה. בבית האבות אני תופרת בעבודת יד (לפעמים גם בובות), מציירת, עושה התעמלות, ועוזרת לטבחית לעשות עוגיות. יש לנו הרצאות, מוזיקה ולפעמים אני גם משחקת רמי.

הזוית האישית

פרידה: אלה התנדבה לתעד את השורשים שלי. אני מתגוררת בבית אבות והיה לי נעים אתה.

אלה: היה לי מאוד מהנה ולמדתי רבות.