מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בתל אביב נולדתי בתל אביב לפני קום המדינה למשפחה גדולה למעשה חמולה. גרנו עם הסבתא ועם כל הדודים בביניין אחד. (הבית שנולדתי בו היה הבית הראשון על החולות). גרתי עם הסבתא בחדר ועם עוד דודה שהיתה חרשת אילמת (פנינה שהתחתנה יותר מאוחר, וגם נולדה לה בת שמדברת זהבה) בשני חדרים גרו דוד שלי והמשפחה שלו (שמעיה) ולדוד החירש (אדמונד יותר מאוחר) גר בחדר נפרד. סבתא שלי היתה אישה מדהימה, היתה חרוצה, מוכשרת היא רקמה, סרגה וילונות שלמים, וחליפות שלמות לכל המשפחה והדודים והבני דודים, והיא בישלה כל הזמן. חגגנו את החגים למשל ליל הסדר בשולחן ארוך מאוד והיא הזמינה גם את הילדים של אחותה שנפטרה. היינו 4 בנות להורינו ז'אק ואנט, אחיותיי היו רות, נאוה, אני (רינה) והקטנה אורה.

אני ואחיותיי:

אני נולדתי ב1 באפריל, דודתי אישתו של שמעיה (לפני שהיו נשואים) החליטה למתוח אותו שאחותו ילדה בן, (כי ידעה שהיא רוצה בן אחרי 2 בנות) והוא רץ לבית חולים עם זר פרחים, וכשחזר אמר שזה בת לא בן. בתקופת ילדותי עברה בחצר במשחק עם חברים ולא בבית, וככה היו כל הילדים אז, לא היתה טלוויזיה ולא היו טלפונים. ילדותי הייתה ילדות מאושרת, בחייק המשפחה והחברים. התיכון שהייתי היה תיכון לילדים מוכשרים, זאת אומרת, מכל כיתה בחרו את הילדים עם הציונים המובילים. שירתתי בצבא בחיל ההנדסה ועברתי קורס שירטוט של תשעה חודשים. היתה לי תקופה נורא קשה. היינו במחנה צריפין, היו שמירות וזה היה נורא מפחיד כי המחנה היה מאוד גדול. ולפעמים נתנו לנו עונשים לעבוד במטבח, והיה טבח שבמיוחד רצה לדפוק אותנו ותפש פיקוד ונתן עבודה קשה. אבל היו גם מסיבות וערבי ריקודים.

אני ואבי ז'ק:

למדתי בטכניון ארכיטקטורה ושם הכרתי כמה בחורים ואחד מהם היה אמנון שוורץ שהוא בעלי היום.

הסיפור של סבא אמנון: אבא שלי, סבא רבא שלכם – הוגו, נולד בגרמניה בעיר קלן. הוא למד בגימנסיה בברלין. בשנת 1933 כאשר הנאצים עלו לשלטון הם באו לאסור אותו ואז הוא ברח (קפץ מהחלון) ללוכסמבורג והצטרף לגרעין חלוצי. משם עלה לפלסטינה להכשרה חקלאית בקיבוץ גשר. אמא שלי, סבתא  רבא שלכם, נולדה בדנציג גרמניה, הייתה חברה בתנועת נוער ציונית ויצאה להכשרה חקלאית בהולנד ומשם עלתה ב1933 לפלסטינה לקיבוץ גשר. שם הכירה את אבי ומשם יצאו בשנת 1936 להקים את קיבוץ אשדות יעקוב.

גרו באוהל גדול כ-12 איש ואישה, וכאשר נעשו בני זוג צרפו מיטת ברזל למיטת ברזל , תלו שמיכות על חבלים וכך נוצר תא משפחתי קטן באוהל. בשנת 1939 נולדתי אני.

הורי עזבו את הקיבוץ לחיפה וכאשר הייתי בכיתה א' הם נפרדו/התגרשו מבלי להודיע לי (גירושים בזמנו נשמרו בסוד). אמי, רותי אחותי ואני עברנו לירושלים.

בתמונה: אני ואחותי רותי.

את אבי ראיתי פעם אחת נוספת כשהייתי בכיתה ב' כשבא לבקר אותנו בירושלים והביא לי אופניים.

פרצה מלחמת השחרור. ירושלים הייתה במצור, אין איש בא ואין איש יוצא. אבי התגייס והיה לוחם במלחמת השחרור. לבסוף אני, אימי ואחותי הצלחנו לצאת בשיירה משוריינת (האחרונה) מירושלים וחזרנו לחיפה. אבי כאמור היה לוקח חלק בקרבות. ביולי 1948 הייתה פעולה לכיבוש הכפרים עין חוד (עין הוד), ג'בע (גבע הכרמל), עין רזאל (עין איילה), ואיכזים (כרם מהר"ל) –  פעולה שנכשלה. הכוח העיקרי "חטף" מכת-אש ונסוג כשהוא משאיר פצוע בשטח – אבא שלי! – מבלי יכולת להצילו. שבועיים ימים, בחום של יולי, כל בוקר אימי ואני עמדנו בכניסה לחיפה מחכים למכוניות שמגיעות לחיפה בתקווה שאבי זחל לכביש או שאולי אוטו אסף אותו והביא אותו לחיפה. לשווא! כעבור שבועיים הצבא עשה פעולת תגמול, כבש את הכפרים ומצא את גופתו של אבי. נאמר לנו שלא נפצע אלא נהרג במקום. (נחמה פורתא) כך בגיל 9 וחצי הפכנו אחותי ואני ליתומי מלחמת השחרור!

תמונת הוגו בספר יזכור.

הקשר הישראלי של סבתא רינה: זה היה ביום כ"ט בנובמבר תש"ח. בשעות אחר הצהריים הייתי ברחוב. הרדיו היה דלוק בכל החנויות בקולי קולות וכולם, גם אנשים מהרחוב האזינו בקשב רב להצבעה באו"ם (האומות-המאוחדות)על הקמת מדינת  ישראל. ופתאום כמו רעם וברק, כל האנשים ברחוב קפצו משמחה, התחבקו זה עם זה אנשים שלא מכירים, אנשים ניתלו על אוטובוסים ומכוניות, והתנועה בכבישים הייתה איטית מאוד. שמחה כזאת מאז ועד היום לא ראיתי. יותר מאוחר בכיכרות, התחילו להתארגן מעגלים של ריקוד הורה עם אקורדיוניסטים, (באותה תקופה לא היו טייפים, והאקורדיוניסטים היו משלהבים את הרוקדים וגורמים לעוד ועוד אנשים להצטרף לריקודים). עשרות רבות של שנים חלפו מאז, אבל זכרון השעות הללו נותר חי וצלול בזכרוני כאילו היה זה אתמול.

ומשהו על המשפחה: לאחר  החתונה גרנו בתל אביב ברח' בוקי בן יוגלי- ממש קרוב להיכן שאנו מתגוררים כיום, ושם נולד בננו בכורנו אלדד. משם עברנו לרמת אביב (רח' טאגור) ושם נולדו אלינור ואסף. עם שלושת ילדינו עברנו לרמת השרון לבית קטן צמוד לחורשה ששדרגנו לקוטג' עם גינה ויכולנו לקחת כלבים ואח"כ חתולות, ולעיתים שפנים ואווזים,ואפילו קיפוד היה מגיע כל לילה מהחורשה לאכול את האוכל של החתולות. הבית ברמת השרון.

הירידות לסיני: האירוע החביב ביותר על משפחתנו היה ללא ספק ירידה לסיני לשארם אל-שיח. היינו יורדים עם חברים צוללנים שסבא אמנון צלל איתם, ואילו אנחנו הסתפקנו בסנורקלינג במים הצלולים של ריף הטורקיז מעל איי האלמוגים והמראות היו מדהימים, אלפי סוגים של דגים בשלל צבעים וצורות שיכולנו אפילו לגעת בהם ולצלם אותם.

בדרך היינו עוברים בחושות של הבדואים שהכירו אותנו היטב כי היינו יורדים פעם ב-3-4 חודשים. הם דיברו אז עברית על בוריה (וגם אני דוברת קצת ערבית), והיינו יושבים איתם שעות על פינג'ן קפה או ארוחת דגים וצ'יפס, ולמדנו את נימוסיהם ואת מנהגיהם המאוד חברתיים –  בהשפעת התנאים הקשים של המדבר הם נהגו להשאיר להשאיר בקבוק מים מתחת לשיחים במדבר למקרה שמישהו מתייבש,אבל אז הוא צריך למלא אותו מחדש למי שיבוא אחריו) וכו' וכו'.

עם הבדואים:

סבא אמנון צולל:

בקיץ החום היה מאוד כבד והיה ממש קשה ללכת לאוטו הלוהט ולהוציא את האוכל והמים ולהקים סככת צל. כי בשמש אי אפשר היה לשבת יותר מחמש דקות. הנסיעות לשארם ארכו כ-5 שעות לכל כיוון. הילדים היו כל כך עייפים שהיו מיד נרדמים מאחור ואנו היינו שוטפים את העיניים בנוף המדברי הצחיח והעוצמתי לקול המוזיקה היוונית התוססת של "רמבטיקו".

החתונה: אלינור ביתנו האמצעית היתה הראשונה להתחתן, עם צפריר כמובן, והחתונה נערכה בחצר ביתנו ובחלקה פלשנו לחורשה. האירוע היה מאוד יפה וחגיגי החל מהכלה המהממת בשמלתה היפה –שגם קצת לחצה- וכלה באוכל הטעים ובדי- ג'יי  המרקיד והמקפיץ, וכל האורחים מאוד נהנו.

הופעת התאומות: כשנולדו ליהי וירדן הייתה השמחה מאוד גדולה. גם שתיים במקום אחת וגם לידה ראשונה של נכדות וגם מתוקות בצורה בלתי רגילה. המשפחה גרה אז בשכירות ממש בבניין שאלינור נולדה בו רק בכניסה אחרת, ואנחנו שהיינו בדיוק לפני המעבר לתל אביב שכרנו דירה בטאגור לשנה ממש מולם כך שיכולנו לעזור להחזיק אותן בלילות כשהיו מתעוררות ומעירות האחת את השנייה.

תמונה של ליהי וירדן תינוקות

בחזרה לנקודת הזינוק:

מרמת אביב  עברנו לתל אביב, קרוב מאוד לדירה שהתגוררנו בה כשהתחתנו. אז למעשה הרגשתי שאנחנו חוזרים הביתה למקום שבו התחילה משפחתנו שהוא גם די קרוב לבית שנולדתי אני ברחוב נחלת בניימין. תמונה משפחתית מהדירה ברחוב מלצ'ט.  אולי הבית ברמת השרון

הזוית האישית

סבתא רינה: שמחתי לראות את הנכדות שלי בסביבת החברים מהכיתה והמורות. נהניתי להסתופף שוב באווירת בית הספר ולהיזכר בימי ילדותי. ההכרח להסתייע במחשב, שעד עכשיו היה בלתי ידידותי אלי, שדרג בצורה משמעותית את יכולותיי להשתמש בו, ועל כך אני אסירת תודה. ולסיכום: אני מרגישה שתרמתי ונרתמתי.

ירדן: נורא נהניתי להכיר את סבתא יותר לעומק גיליתי דברים שלא ידעתי לפני, ויעדי הרבה לפני, אני נורא מעריכה את התמיכה של סבתא ואפילו גם סבא לפרויקט וזה היה נורא מהנה. גם העבודה כקבוצה עם המורה וגם אני ליהי וסבתא. הכרתי גם דברים נפלאים על סבא וסבתא אחרים! כמו כל מני דברים על הבית ספר וכו'.

ליהי: היה לי כיף לעבוד עם סבתא שלי ואחותי, גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי על המשפחה שלי, במהלך העבודה נפגשנו גם המשפחה לעבוד על זה וגם בבית ספר בקשר ברב דורי. התעניינתי לשמוע את ה סיפורים של המשפחה יותר לעומק.