מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל אלקלעי ביליה, בת סול ומשה אלקלעי.

נולדתי במרוקו ספרד בעיר אלקסא בשנת 1933 ויש לי עוד 12 אחים ואחיות, סה"כ 13. עליתי לארץ ישראל בשנת 1958 כשהייתי בת 25.

כשמלאו לי 20 שנה בערך עברנו מעיר מגורי לקזבלנקה בירת מרוקו, בגלל בעיות פרנסה, אבא שלי היה צריך לפרנס 13 ילדים. אבי עבד בבסיס צבעי אמריקאי, שם אבי החליט שאנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל בשלב הראשון אבי שלח את שלושת האחיות שלי לארץ במסגרת עליית הנוער והם הגיעו לקיבוץ תלמי יפה.

לאחר זמן מה עזבנו את קזבלנקה ועברנו לטנג'ר במטרה לעלות לארץ ישראל. באחד הערבים התארגנה קבוצה גדולה של עולים בכדי לעלות לספרד ומשם לארץ ישראל. אחותי, אחי, גיסי ואני יצטרפו לקבוצה הזאת היו בערך 8 אוטובוסים עם יהודים מכל רחבי מרוקו ומרוקו הספרדית. במהלך חציית הגבול עם ספרד נסחפנו והחזירו אותנו ואת 8 האוטובוסים לעיר טנג'ר. שם ההינו כשבוע בבית מהודר, הינו בחדר קטן כמה אנשים ביחד.

אבי ז"ל היה מביא לנו אוכל לשם. לאחר שבוע יצאנו משם והלכנו לאסוף את כל המשפחות לבית ספר אורט בספרד. שם התכנסנו כל המשפחות כעבור מספר חודשים חזרתי קזבלנקה ועבדתי כתופרת. כעבור חודש וחצי קיבלתי הודעה מאמא לחזור לטנג'יר כי כולם עולים לארץ. מטנג'יר לקחו אותי עם 21 אנשים וגם את אחותי שהייתה בהריון גיסי וגם אחי לקחו אותנו לעיר תנזור במרוקו. שם הגענו לקבר של צדיק רבי סעדיה דרני. נשארנו שם כל 21 אנשים עד הערב ואז באו 2 בחורים ערבים שעבדו עם הסוכנות היהודית. פניתי לאחד מהם ואמרתי שגיסי רוצה לחזור הביתה כי הוא פוחד להיכנס שוב למעצר. הבחור אמר לי אל דאגה תהיו בשקט הכל יהיה בסדר.

באחד הערבים העלו אותנו בסתר לרכב, בשורה אחד אחרי השני ומשם הגענו לחוף הים של ספרד כאשר אחד הבחורים הערבים ועוד מלווה הסיחו את דעתם של אנשי בקורת הגבולות ואנחנו נכנסנו פנימה לאזור החוף. המתנו מספר שעות ואז הגיע רכב גדול שהסיע אותנו לעיר מליאה בספרד ומשם הרגשנו את החופש. התאכסנו במלון בערך חודש, משם עברנו לעיר אלחאסיראס ביחד עם כל הקבוצה. התאכסנו כשבוע אצל משפחה נוצרית שהסתבר שהכירה את כל משפחתי במרוקו, משם עברנו לגיברלטר למספר שעות ומשם עלינו לאנייה גדולה שהגיעה מארגנטינה ולקחה אותנו לצרפת, למרסיי. במרסיי פגשתי את הורי שהגיעו לשם בדרך אחרת, דרך ההרים והשמחה וההתרגשות הייתה גדולה, כי לא ידענו שנפגש שם. בצרפת המשפחה שלי התאחדה ועלינו יחד במטוס לישראל. את השבת בילינו בשדה תעופה לוד ובמוצאי שבת לקחו אותנו לבית שמש.

שם קיבלנו בית קטן ל 11 נפשות ויותר מאוחר הצטרפו עוד שתי אחיות פליסה וגאולה שעברו לגור איתנו, אחותי שושנה שהתחתנה בקיבוץ תלמי יפה נשארה שם. בבניין שגרנו בקומה מתחת גרה משפחת מויאל שהיו איתנו כל הדרך עד לארץ ישראל.

באחד הימים הגיע בחור צעיר בשם אליהו ביליה לחפש את המשפחה שלו, משפחת מויאל שהיו במקרה הדודים שלו. למטה מחוץ לבניין אליהו פגש את אימי ושאל אותה איכן גרה משפחת מויאל ואימי הראתה לו את הבית. אחרי כמה חודשים העבירו אותנו לבית גדול יותר יחד עם משפחת מויאל, אליהו היה מגיע בכל סוף שבוע מקיבוץ דורות ליד באר שבע לבקר את המשפחה (סבו ואת אח של אמא שלו) בבית משפחת מויאל, כך הכרנו ולאחר ארבע חודשים התחתנו בבית שמש.

שהתחתנו עברתי לגור עם בעלי בבאר שבע בשיכון ד' ברחוב בר גיורא. לפני כן בעלי היה גר במעברה של שכונת נווה נוי (משק עזר), הוא עבד כעצמאי, היה לו מוסך לתיקון מכוניות מאז ועד היום ובעצם היה בין בעלי המוסכים הראשונים שנפתחו בבאר שבע. בבית בבר גיורא נולד בני הבכור דוד, באחד הימים הגיע אילנו נציג של חברת עמידר ואני שאלתי אותו אם יש לו בית בשבילנו והוא אמר שכן. תני לי 50 לירות כמקדמה לבית. שבעלי הגיע לבית בערב אחרי העבודה סיפרתי לו שקניתי בית, בעלי לא האמין לי והראיתי לו את הקבלה.

אחרי החגים קבלתי את הבית אותו בעלי שיפץ וסידר. אנחנו מתגוררים בו עד עצם היום הזה, בעלי נפטר לפי כ- 6 שנים ואני ממשיכה להתגורר באותו הבית, בבית זה נולדו לי שאר ילדי וחלק מנכדי.

סבתא רחל והמשפחה

סבתא רחל וסבא עם ילדיהם 

הזוית האישית

שחף: התוכנית תרמה לי בכך שהכרתי לעומק יותר את ההיסטוריה של סבתא שלי וזכיתי לשמוע דברים שלא ידעתי עליה. היה לי מאוד כיף איתה גם בסיור בבית התפוצות. הרגשתי כאילו יש לי סבתא חדשה שאני אוהבת אותה מאוד. למדתי מאיפה היא עלתה? באיזה שנה? איך היא הרגישה ולמה היא רצתה לעלות לארץ? מאוד התחברתי לסיפור שלה. למדתי כמה קשה היה לעלות לארץ באותם שנים.