מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי הוא סיפורה של סבתא מימי, שנולדה בבולגריה בשנת 1953, 8 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה ו- 5 שנים אחרי קום מדינת ישראל.

הוריה של סבתא מימי, סבתא רבתא שלי, בקה (רבקה) וסבא רבא שלי, בנצי (בן ציון), היו ילדים בזמן מלחמת העולם השנייה, הם הכירו בגטו בעיר וידין שבבולגריה שם ריכזו את כל היהודים. בגטו הם התאהבו ואחרי המלחמה חזרו לעיר הבירה סופיה ושם למדו והתחתנו.

רוב היהודים מבולגריה עלו לארץ ישראל מיד עם קום המדינה בשנת 1948-9, כך גם סבא וסבתא של סבתא מימי מצד סבא בנצי והדודים שלה. בבולגריה נשארו רק סבא בנצי שהיה מהנדס מכונות מצליח וסבתא בקה שהייתה רופאת ילדים בבית חולים בסופיה, שם נולדה סבתא מימי. באותו זמן היה בבולגריה שלטון קומוניסטי והיהודים המעטים שנשארו שם שמרו על המסורת היהודית וחגי ישראל בסתר בבית. סבתא של סבתא מימי (אימא של סבתא רבתא בקה שקראו לה גם מימי) לימדה את שני הנכדים שלה לומר בעברית כל ערב, לפני השינה תפילה קצרה: "לילה טוב לכל הילדים הטובים בעולם ותודה לאלוהים ששומר על כולם".

כשהייתה סבתא בת 5, היא באה לטיול לארץ ישראל לבקר ולהכיר את סבא וסבתא שלה שכבר גרו כאן.

בדיוק אז מדינת ישראל חגגה עשר שנים להקמתה וצילמו את סבתא בפוסטר גדול:

הגעגועים לארץ ישראל היו גדולים והשלטון הקומוניסטי לא אישר למשפחה של סבתא לעזוב. בסופו של דבר בשנת 1962,ההורים של סבתא פוטרו מהעבודה בגלל רצונם לעלות לארץ ישראל, וגורשו תוך שבוע מבולגריה. הם עזבו שם את כל רכושם ועם מזוודה קטנה ועם שני ילדים קטנים עלו לרכבת האוריינט אקספרס בסופיה ונסעו דרך טורקיה, יוון עד איטליה במשך יותר מ-12 שעות ברכבת. באיטליה פגשו את נציגי הסוכנות היהודית של ארץ ישראל שהעלו אותם על אנייה מאיטליה לישראל.

כך החלום הפך למציאות, כל המשפחה התאחדה בארץ ישראל, מדינת ישראל המולדת האהובה שלנו.

המציאות לא הייתה קלה. ההורים של סבתא נקלטו באשדוד שהייתה אז יישוב חדש וקטן שהתחיל להיבנות בחולות, עם כ- 7000 תושבים שרובם היו עולים חדשים.

אימא של סבתא הייתה רופאת הילדים הראשונה באשדוד. היו אז רק 2 רחובות ובית ספר אחד קטן עם ילדים שרובם היו עולים חדשים מארצות שונות, רובם מארצות צפון אפריקה וקצת מרומניה. ההורים של סבתא החליטו להשאיר בהתחלה את שני הילדים שלהם בגבעתיים אצל סבא וסבתא שלהם, כי גבעתיים הייתה כבר עיר ותיקה ומפותחת וחשבו שכך עדיף לילדים בינתיים.

כך מצאה סבתא מימי את עצמה, ילדה בת 9 גרה אצל סבא וסבתא שלא הכירה, בארץ חדשה בלי לדעת אף מילה בעברית, בכיתה ג', עולה חדשה יחידה בכיתה.

ההתחלה הייתה קשה מאוד – בהתחלה הילדים בכיתה הסתכלו על סבתא כאילו הגיעה מכוכב אחר, אבל מהר מאוד התחברו אליה, עזרו לה להיקלט וללמוד את השפה העברית. סבא וסבתא שלה היו אנשים מקסימים והעניקו לה המון אהבה ועזרו לה בלימודים. הם היו מאוד ציוניים, ואהבו את הארץ וסבתא קיבלה את אהבת הארץ מהם. סבתא מספרת שבתחילת שנת הלימודים הראשונה, היה לה מבחן בטבע (מדעים) ובגלל שלא ידעה עדיין עברית המורה אמרה לה לצייר ציור. היא ציירה נחליאלי וקבלה ציון 100. סבתא מספרת שבבית הספר בגבעתיים היה כל בוקר טקס של הרמת דגל ישראל על ראש התורן, אח"כ התעמלות בוקר ורק לאחר מכן נכנסים לכיתות ולומדים. המורים וסבא וסבתא עזרו מאוד ותוך שלושה חודשים סבתא למדה עברית והשתלבה בכיתתה.

סבא וסבתא של סבתא מימי היו ציונים אמיתיים. סבא שלה, ליקו, היה נשיא ארגון "בני ברית", ארגון יהודי עולמי שעוזר לקהילות היהודיות בכל העולם. סבתא של סבתא מימי (הבכורה), הייתה רוקחת ראשית בקופת חולים לאומית. ושניהם החדירו את אהבת הארץ והמורשת היהודית בליבה של סבתא.

לאחר ארבע שנים, כשסבתא הייתה בכיתה ז', המשפחה התאחדה וסבתא עברה לגור וללמוד באשדוד, שם רוב הילדים בכיתה היו עולים חדשים מכל רחבי ארצות הגולה. בינתיים, סבא בנצי היה מהנדס ראשי בהקמת נמל אשדוד, לאחר מכן היה בין מקימי מפעל אלתא ובתי הזיקוק בעיר.

סבא שלי (סבא מנחם ז"ל בעלה של סבתא מימי), עלה גם כן לארץ מטרנסילבניה שברומניה בשנת 1962 כשהיה בן 10 יחד עם הוריו והגיעו לאשדוד. אימא של סבא מנחם (סבתא ברטה), הייתה ניצולת שואה. היא הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה במחנה ההשמדה אושוויץ וכל משפחתה הושמדה שם. לאחר המלחמה חזרה לעיר הולדתה – ביה מרה – שם הכירה את אבא של סבא (אשר). סבא שלי (סבא מנחם) היה בנם היחיד של ברטה ואשר ניצולי השואה.

סבתא וסבא שלי, מימי ומנחם, הכירו אחד את השנייה בתקופת היותם בתיכון , והתחתנו מיד לאחר שירותם הצבאי בשנת 1974. בשנת 1977 נולד להם בנם הבכור ניר (אבא שלי), בשנת 1979 נולדה ריבה (דודה שלי), ובשנת 1983 נולד לירן (דוד שלי). המשפחה גדלה והתפתחה באשדוד, כשבמקביל גם אשדוד הלכה והתפתחה והפכה כבר לעיר גדולה.

ההורים של סבתא רצו שהיא תהייה רופאה כמו אימא שלה, אבל סבתא אהבה יותר את מקצוע האדריכלות ועם סיום לימודיה החלה לעבוד כאדריכלית בעירית אשדוד.

כיום העיר אשדוד היא אחת הערים הגדולות בארץ ובה כ- 250,000 תושבים. כך גדלה אשדוד יחד עם מדינת ישראל.

גם אבא שלי, ניר גדל והתחנך בעיר ולאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצבא ושם הכיר את אימא שלי דבורית. הוריי התחתנו בשנת 2003,

ואני יעל, הבת הבכורה שלהם, נולדתי בשנת 2007. לאחר מכן נולדו לי עוד שתי אחיות, עפרי ואיילה.

סבתא מימי אומרת שאני התוצאה של מפגש קיבוץ הגלויות בארץ ישראל, כי אימא של אימא ממוצא תימני, אבא של אימא ממוצא רומני ופולני, אימא של אבא ממוצא בולגרי ואבא של אבא ממוצא הונגרי.

הסיפור של המשפחה שלי הוא סיפור שמשלב את סיפורה של מדינת ישראל – יש את ההינצלות מהשואה, את הציונות ומימוש הכמיהה לעלות לארץ ישראל, החזון והקוממיות להקים מדינה ועיר בישראל (אשדוד), את הרצון והיכולת לבנות ולהיבנות. וכמובן את קירוב הלבבות וקיבוץ הגלויות, והחשוב מכל הקמת משפחה.

הזוית האישית

אני נהניתי מאוד לשמוע את סיפורה של סבתא שלי מימי ולכתוב אותו. וגם נהניתי מזמן האיכות שלי עם סבתא בזמן הזה.