מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה לברן, נולדתי בשם רחל בעיירה קטנה בגבול בין רוסיה לרומניה בשנת 1938.

הייתי בת שלוש כשמלחמת העולם הגיעה לאזור שלנו. כשהנאצים הגיעו לאזור שלנו הוגלתה המשפחה לגטו טרנסניסטריה. התנאים היו קשים מאוד, רעב ומחלות. על מנת להציל אותי, מסרה אותי המשפחה הביולוגית למוסד ליתומים. בהמשך נותקתי מהמוסד. ארגון יהודי דאג להעביר את הילדים מהמוסד לאזור בטוח ברומניה במטרה להעלות אותם לישראל.

אני הגעתי לעיר בוהוש שם אומצתי, על ידי מי שגידלו אותי והיו לי להורים אליהם אני קשורה אליהם בכל נימי נפשי. הוריי, סבא יצחק וסבתא אולי שלך, היו שניהם בני אדמו"רים חסידיים משושלת רוזין. גדלתי במשפחה בה ראיתי המון טוב, יופי, חסד, עזרה לזולת ואהבה לאדם באשר הוא.

בשלושה בספטמבר 1948 הגעתי ארצה עם הוריי, וזה תאריך שלא אשכח לעולם. כשעלינו ארצה, ביתנו הראשון במולדת היה ברחוב יבנה 6 בתל אביב אצל הדודה רזלה, אחות של סבא יצחק והדוד ויזרי. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה, לפגוש את הדמויות האלה של חלוצים, ציונים, חיים בצניעות של לחם וזיתים אך מחלקים את מה שיש להם עם כל מי שנכנס לביתם.

הבית הצנוע, היה מלא שמחה, אהבת אדם ואהבת ארץ ישראל.  השבתות בביתם היו מקסימות, ישבנו שעות סביב השולחן, מזמרים ושומעים סיפורי ארץ ישראל. לקח למעלה משנה עד שהוריי קיבלו דירה. המצב הכלכלי היה קשה כמו לכל העולים ארצה. מאחר ולא יכלו לרשום אותי לבית ספר בלי מקום מגורים קבוע, החליטו לסדר אותי במוסד של עליית הנוער בפתח תקווה.

בהתחלה הפרידה מהוריי הייתה עבורי קשה מאוד, בארץ עוד התנהלה מלחמת השחרור. בוקר אחד נשמעה אזעקה ואני במקום לרוץ עם כולם למקלט, רצתי לכביש ועצרתי טרמפ. עצרה לי משאית גדולה והאיש הטוב שאל אותי לאן את רוצה ילדה? ועניתי לו לתל אביב לרחוב יבנה 6, הייתי מבוהלת ומפוחדת להרגיש שוב מלחמה.

כשהגעתי הוריי היו מאוד מבוהלים, חיבקו ונשקו אותי ולבסוף שכנעו אותי שהלימודים במוסד הם לטובתי. כל שבוע היו באים לבקר אותי בגשם ובחמסין והעריפו עלי אהבה רבה.

כעבור שלוש שנים מאושרות במוסד, התכוננתי להצטרף לקיבוץ עם קבוצת הילדים מהמוסד. בינתיים הוריי קיבלו דירה קטנה ביד אליהו ועמדו על כך שאחזור הביתה. בבית היו לי שנים מאושרות ולמרות המצב הכלכלי הדחוק, אבא ידע תמיד לתת לנו הרגשה שאנחנו עשירים ואשרינו שזכינו להיות בארץ ישראל. בימי חג ושבתות הבית הצנוע היה לובש אווירה קסומה והרגשת התעלות.

היו הרבה דמויות חשובות בחיי בשנים אלה בנוסף להוריי, דודי מהמשפחה המורחבת, הדוד האדמו"ר, שביתו היה מרכז לכל המשפחה, אחי, שהיה חלוץ ועלה ארצה עוד לפנינו כמעפיל ב-1946, היה בין בוני קיבוץ רשפים וכן בני דודים שלצדם גדלתי.

בזמן התיכון הצטרפתי לתנועת "נוער לנוער". פעילות זו הובילה אותי לרצות בלימודי עבודה סוציאלית. בגיל 22, אחרי 18 שנות פרידה ממשפחתי הביולוגית, איתרה אותי אחותי הביולוגית  ברוניה ואחי הביולוגי אברהם. אני ומשפחתי קיבלנו אותם בזרועות פתוחות ויצרנו יחסי אחיות קרובות.

בשנת 1962 קיבלתי מלגה ללימודים בארצות הברית לתואר שני בניו אורלינס. בתקופה ההיא עדיין הייתה הפרדה בין שחורים ללבנים, מצב שגרם לי הרבה מאוד סבל. זה היה קשה מאוד לחוות שחברה לעבודה שחורה אסור לה להיכנס באותה דלת איתי. לשמחתי הייתי גם עדה לתחילת השינוי במדיניות.

בדרך חזרה מניו אורלינס, טיילתי בארצות הברית ובאירופה למשך תשעה חודשים, ומשם צברתי חוויות וזיכרונות. באותה תקופה, לא היו תרמילאים, אני חושבת שהייתי מבין התרמילאים הראשונים. המשכתי בארץ בלימודי פסיכולוגיה ועבדתי רוב השנים כפסיכולוגית קלינית.

בשנת 1968 התחתנתי עם סבא אריה. הוא היה רופא ואיש מדע מאוד משכיל, ברח מברית המועצות עוד בתקופת "מסך הברזל" והגיע ארצה ממניעים ציוניים. נולדו לנו ארבעה ילדים נפלאים, סבא נפטר ב-2002 ולא זכה לראות את 13 הנכדים שיש לי כיום.

כיום, אני בת 80, יש לי תודה לאל ארבעה ילדים ובני זוגם שבנו משפחות יפות שהעניקו לי 13 נכדים מקסימים. אני תפילה שהם ימשיכו לגדול להיות אנשים טובים, יהודים טובים, ממשיכים את מורשת אבותם, אוהבי ארץ ישראל. יהי רצון שיזכו בה לחיים טובים של שלום, שלווה ויצרה.

הזוית האישית

סבתא טובה: מאוד שמחתי לשבת עם איתי לספר לו על קורות חיי,  ומקווה שהצלחתי במעט להעביר לו מרוח המשפחה את אהבת ארץ ישראל, את אהבת התנ"ך ומורשת אבותינו, ותחושת הנס שזכינו לבית.

איתי: אני מאוד אהבתי לשבת עם סבתא כשהיא סיפרה לי על כל מה שהיא חוותה בחיים.