מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה אופיר, נולדתי בקרית חיים על יד חיפה כבת למשפחת קפון, בשנת 1946, שנתיים לפני הקמת המדינה. בשנת 1965 נשאתי לעמי אופיר, אישי עד היום. הבאנו לעולם 3 ילדים: איל, גיל ושירי, אשר צרפו למשפחתנו את בנות-בני הזוג: רויטל, ליליה ואלון מהם התברכנו בתשעה נכדים מקסימים: שי, דניאל, עדן, דורון, ירדן, בן, דולב, סיון ותומר.

 כל המשפחה

העלייה לארץ

אמי, אסתר-סטלה, ילידת איטליה. עד גיל 11 גרה עם משפחתה בעיר טריאסטה. עם התחזקות הפאשיזם באיטליה, סבא שלי, יוסף סניאור, צפה בחושיו המחודדים את הסכנה ההולכת ומתרחשת על היהודים. הוא לא היסס, מכר את כל רכושו, "אסף" את בני משפחתו וכולם עברו לגור בעיר טנג'יר (היום במרוקו) שהייתה טריטוריה של ספרד בצפון אפריקה. אמי שהיתה בכיתה ה', התחילה ללמוד בבית ספר "אליאנס", בצרפתית, אף שלא הכירה את השפה. כל המשפחה חיה שם כחמש שנים.

 מטיילים ברחובות טנג'יר

בשנת 1944, שוב עזבה המשפחה את מקום מגוריהם ועברה לארץ ישראל, שהיתה מושא חלומם. סבא, סבתא וחמישה ילדים התמקמו במעברת קרית שמואל. החיים היו קשים מנשוא וכעבור כשנתיים, לאחר שנולדה להם בת נוספת, החליטו לעזוב את הארץ ולעבור  לגור בברזיל. שם חיו עד סוף חייהם.

אמי, שהיתה הבכורה במשפחה, הכירה במעברת קריית שמואל את אבי, הם נשאו כעבור מספר חודשים והיא נשארה לגור בארץ.

גם על אבא, שלמה-מוני, עברו תלאות לא פשוטות. הוא נולד בעיר רוסה בבולגריה וגדל במשפחה מבוססת ומאושרת. בתקופת לימודיו בתיכון, נדרש המלך הבולגרי לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה. המלך החליט לשמור על יהודי ממלכתו וטען שהוא צריך אותם למשימות לאומיות. הוא הקים מחנות עבודה ולשם נשלחו כל הגברים היהודים, ביניהם אבי. אבא עבד עם עוד הרבה צעירים יהודים בסלילת כבישים.

   במחנה העבודה (שימו לב לשומר הנאצי משמאל)

במחנה העבודה תמונת מחזור

באחת ההזדמנויות, כשניתן להם חופש לבקר את משפחתם, הוא ארז מזוודה וברח מבולגריה לכיוון טורקיה ומשם ברכבת, דרך סוריה ולבנון, הבריח את הגבול לפלשתינה, היא ישראל, במעבר ראש הנקרה ומשם לחיפה. הוא הועבר למעברת קריית שמואל, סוף סוף בארץ. במעברה, כאמור, הכיר את אמי.

צילומי הדרכון

מטורקיה לסוריה וללבנון

מגיעים לפלשתינה-חיפה (סוף סוף בארץ ישראל)

המעברה נקראה גם "בית עולים". עולים, שהגיעו לארץ ולא היה מקום לשכן אותם, קבלו אוהל או צריף בנוי לוחות עץ. כזוג צעיר, קבלו הורי אוהל מהסוכנות היהודית. השמחה היתה רבה כי היתה להם קורת גג משלהם בארץ ישראל. באוהל היו 2 מיטות, ארון עשוי ארגזים ובאמצע החדר, כדי לתת תחושת בית, אמא שמה ארגז מכוסה במפה ועליו הניחה פרחים לקישוט. אימא ספרה שבאוהל היה קר בחורף ולוהט בקיץ ואת רוב חייהם חיו מחוץ לו. כשאמי הרתה, הם קבלו מהסוכנות דירה חדשה בקרית חיים המערבית, דירה בנויה, עשויה לבנים, בין מסילת הברזל לבין הים. בדירה היה חדר אחד עם מטבח, השירותים והמקלחות היו מחוץ לדירה, משותפים לעוד 2 משפחות. קירות הבית היו דקים וניתן היה לשמוע את כל מה שמדובר אצל השכנים. כל הבתים היו דומים זה לזה ולפעמים הילדים, וגם המבוגרים, התבלבלו בדירה.

בדירה החדשה נולדתי וכעבור שנתיים נולד אחי. גרנו ארבעה אנשים בחדר אחד. בלילה פחדנו לצאת לשירותים בחוץ והיה לנו במטבח סיר לילה, שם עשינו את צרכינו. בחורף התקלחנו פעם בשבוע, ביום חמישי לקראת שבת. היתה לנו גיגית ממתכת אמא מלאה אותה במים שהרתיחה על הפתיליה ובאותם מים התקלחנו כולנו, לפי התור. אבא שלי שתל בגינת הבית שני עצי גויאבה אחד שלי ואחד של אחי ואמא שתלה פרחים בכדי לקשט את הבית. חיינו בצמצום רב אבל בבית מלא אהבה ושמחה.

עם הורי על שפת הים בקרית חיים

ילדות בשכונה

השכונה בה גדלתי הייתה שכונה מיוחדת. שורות שורות של בתים חד קומתיים רחובות שמוספרו באותיות ובתים שמוספרו במספרים (הדירה שלנו הייתה ברחוב ל"ז מספר 27). כל הדיירים בשכונה היו עולים חדשים, צעירים, שמרביתם עלו לבד והרגישו כמו משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם, חגגו את החגים יחד, הילדים גדלו יחד, ולכל מבוגר קראנו "דוד" או "דודה". אף פעם לא נעלנו את הדלתות וכשהיה חסר למישהו משהו, היה בטוח שימצא אותו אצל אחד משכניו. הבגדים הועברו ממשפחה למשפחה, לפי גיל הילדים וה"ביחד" היה מדהים. גם אנחנו, ילדי המשפחות בשכונה, גדלו כמו אחים. הלכנו יחד לאותו גן ילדים ולבית הספר, ישנו האחד אצל השני, אכלנו יחד ושחקנו ברחוב עד שעות הערב. שחקנו בעיקר במשחקי רחוב: מחבואים, חמור ארוך, 5 אבנים וקלאס, קפצנו בחבל והשתוללנו במחניים. כילדה, רציתי לשחק בבובות, אבל אלה עלו הרבה כסף, אימא תפרה לי בובת סמרטוטים איתה שחקתי עד גיל מבוגר. הייתה לנו ילדות מאושרת.

בגן הילדים

בערך בגיל שבע נאלצתי להיפרד מהשכונה שכל כך אהבתי. עברנו לגור בקרית מוצקין לדירה שנראתה לנו "ארמון". היו לנו שלושה חדרים: הול כניסה בו היה שולחן האוכל, חדר ילדים, בו גרנו 2 ילדים (אח"כ הצטרף אלינו אחי השלישי) וחדר הורים שהיתה בו ספה נפתחת.  ביום שימש החדר כסלון ובלילה, הספה נפתחה והחדר הפך לחדר שינה. אבל הכיף הכי גדול היה השירותים והמקלחת בתוך הבית. יכולנו להשתמש בשירותים גם בלילה ולהתקלח כל יום.

הלימודים בבית הספר

בכיתות א' וב' למדתי בקרית חיים בבית הספר "ארלוזורוב". בית הספר היה רחוק מאוד מהבית וההליכה אליו לקחה כמעט שעה. הלכתי ברגל, בחורף ובקיץ, אבל ככה עשו כל ילדי השכונה שלנו. להורינו לא היו מכוניות ולא יכלו להסיע אותנו, כמו שנהוג היום. המחנכת שלי הייתה שרה. אסור היה לנו לקרוא בשמה, קראנו לה "מורתי" וכשנכנסה לכיתה היינו צריכים לעמוד לקראתה עד שהיתה אומרת: "אפשר לשבת". אני זוכרת את פניה הקשוחות והקשיחות שהפגינה כלפי הילדים. גם אימי סיפרה על מפגשים לא נעימים שהיו להן בימי ההורים, למרות שהייתי תלמידה טובה. בתקופה זו אימא, אשר לא שלטה בקריאה ובכתיבה בעברית, החליטה להתחיל ללמוד באולפן ושתינו היינו מכינות שיעורים ביחד.

כשעברנו דירה לקריית מוצקין התחלתי ללמוד בכיתה ג' בבית הספר "אחדות" בית הספר היחיד שהיה בקרית מוצקין. כאן קבלה אותי המורה חיה, מורה חייכנית ואוהבת. היינו 42 תלמידים בכיתה, חלק גדול מהם עולים חדשים שבקושי דברו את השפה העברית, אבל האווירה הייתה אוהבת ומקבלת ויש לי מבית הספר הזה רק זיכרונות טובים. בית הספר היה חממה ואהבנו ללכת אליו. היו בבית הספר, באופן קבוע, אחות ורופא שיניים. הם שמרו על ניקיוננו ובריאותנו, כמעט כמו ההורים. בדקו לנו ציפורניים ואת השיער וכמובן גם את השיניים. הכי פחדנו מהאחות בימים בהם היינו צריכים לקבל חיסונים.

בבית הספר היתה "מסעדה", בה בשלו התלמידים. היו תלמידים, כנראה מעוטי יכולת, שאכלו כל יום במסעדה. אנחנו זכינו לאכול שם, רק בימים בהם היינו תורנים ובישלנו בה. לבשנו סינרים לבנים ועל הראש חבשנו שביס, קילפנו, ניקינו ובישלנו. הכיף נגמר כשבסוף הארוחה היינו צריכים להדיח את הכלים. היתה לנו מחברת מיוחדת בה היינו רושמים את המתכונים במחברת וחלק גדול מהם גם לימדתי את אימא.

היו לנו בבית הספר שיעורי מלאכה, הבנות למדו לתפור ולרקום, תפרנו סינרים, רקמנו על חולצות ועל מפות. הבנים למדו נגרות, הכינו קלמרים, רעשנים ואפילו כסאות.

בכל בוקר היה בבית הספר מסדר בוקר. כשצלצל הפעמון התאספנו במגרש בית הספר, והסתדרנו בטורים לפי הכיתות. המנהל עמד על הבמה, ברך את הילדים ותלמיד מכיתה ח' הניף את הדגל. המורה להתעמלות עלה על הבמה, הוא היה מציג תנועה ואנחנו חיקינו אותו. אחר כך שרנו את ההמנון והתפזרנו לכיתות. אני זוכרת בעיקר את החגים והמסיבות המושקעות; את ריקודי העם של בנות שכבה ח', הגדולות, בחג השבועות, ואת התהלוכות של הילדים המחופשים והביתנים המדהימים שערכו לנו בפורים. הייתי תלמידה מצטיינת, אבל ביישנית ולא היו לי הרבה חברים. המזל שלי היה שאהבתי לקרוא והחברים הכי טובים שלי היו הספרים.

החיים בבית

גדלנו בבית בו רק אבא עבד, הוא היה המפרנס היחיד ואימא עסקה בניהול הבית, בחינוך ובגידול הילדים. אבא עבד בבית החרושת "אתא" כאחראי על משמרת הטוויה. הוא עבד במשמרות, בוקר, צהרים ולילה. כשעבד בלילה ישן ביום וזכור לי השקט לו נדרשנו כשאימא מסבירה: "אבא ישן, הוא עבד בלילה, הוא עייף.."

הבית היה בית ממוצע. במטבח היו פתיליה ופרימוס לבישול, אימא התחילה לבשל בבוקר ועד לצהרים הארוחה הייתה מוכנה. האוכל אוחסן במקרר שעבד על קרח. היה למקרר, בחלקו העליון, ארגז אליו היינו מכניסים כל יום גוש של קרח. מוכר הקרח, עם עגלה וסוס, נהג לעבור בכל יום ברחוב ומכר "רבע בלוק" או "חצי בלוק", הכל פי גודל המקרר. אני זוכרת שתמיד רדפנו אחרי מחלק הקרח, אספנו את רסיסי הקרח שהתעופפו כשחתך את ה"בלוק" ולקקנו אותן בהנאה, כאילו היו ארטיק מתוק. את הקרח עטפנו בשק יוטה וסחבנו הביתה. בחלק התחתון של המקרר הייתה מגירה שקלטה את המים שנמסו בעת שהקרח הפשיר. אוי ואבוי היה לנו אם שכחנו לרוקן אותה…

יום כביסה היה יום מיוחד, אימא נהגה להכניס את הכביסה לדוד מתכת ענק עם סבון כביסה ומים, ולהעמיד אותו להרתחה על עצים, בחצר. כביסה מלוכלכת במיוחד הייתה משפשפת על קרש כביסה עם סבון. עבודה שהשאירה אצבעות פצועות. לאחר ההרתחה שטפה את הכביסה מהסבון ותלתה אותה על חוטי הכביסה בחצר. אני עדיין זוכרת את הסדינים הלבנים מתנופפים ברוח ומתייבשים. ביום הכביסה, תמיד, אכלנו מרק שעועית. זה היה האוכל הכי קל להכנה וביום עמוס שכזה, היה הכי נוח.

עוד היה לנו בבית רדיו ענק, הרדיו נראה כמו ארגז עץ עם מנורות בתוכו וכפתור אותו סובבנו לחיפוש התחנות. היינו נצמדים אל הרדיו לשמוע חדשות או שירים. כשגדלתי קצת, גם האזנתי לתסכיתים וסדרות מתח. היה חשוב לשמוע כי למחרת כל הכיתה דברה על כך.

חגים בבית אבא

יש לי הרבה זיכרונות מהחגים בבית הורי. הבית היה בית מסורתי, אך לא דתי והורי דאגו לשמר את המורשת. כמה דוגמאות:

בחנוכה אימא נהגה להכין בעצמה סופגניות. זה היה מבצע שהתחיל בבוקר והסתיים עם הטיגון לקראת הדלקת הנרות. איזה טעם היה להן… שום סופגנייה קנויה אינה משתווה לה. כל ערב התאספנו סביב השולחן, אבא ברך והדליק את החנוכייה ואנחנו הצטרפנו אליו. אני זוכרת שאימא הייתה יושבת ומשחקת אתנו אך לא עסקה בשום עבודה, עד שהנרות כבו.

בט"ו בשבט אבי נהג להכין שקיות בד לכל ילד ולמלא אותם בפירות מיובשים: תמרים, תאנים, צימוקים, חרובים, ושקדים. בערב החג התכנסנו כל המשפחה לסעודת חג. אמי הכינה תמיד מטעמים שרובם מבוססים על פירות הארץ ואז אבי נתן שקית לכל ילד.

בפורים, כמובן, הינו מתחפשים. כבר בחג החנוכה כל ילד במשפחה אמר לאימא למה הוא רוצה להתחפש. כשהייתי ילדה, לא היה נהוג לקנות או להזמין תחפושת באינטרנט. אמי הייתה תופרת בעצמה את התחפושת ואבא היה מכין את האביזרים. בבוקר פורים הייתה התרגשות רבה. אמא ואבא הגאים תמיד ליוו אותנו לבית הספר ולשמחתם הרבה כמעט כל שנה קיבלנו פרס על התחפושת המוצלחת.

אחי ואני בתחפושת – מעשה ידיה של אימא

פסח היה חג מיוחד, מיד אחרי שהסתיים חג הפורים, אימא התחילה בניקיון הבית. כל הארונות התרוקנו, בגדים התאווררו על הקולבים בחצר, הספרים והאביזרים השונים יצאו מהאחסון, המיטות פורקו  והכל הכל היה צריך לעבור ניקוי. בימים שלפני החג,  אסור היה לנו לאכול בחדרים ואפילו לא במטבח. נהגנו לאכול בחוץ, בחצר או בחדר המדרגות ובלבד שהבית יישאר נקי ו"כשר לפסח". בערב החג הכל הבריק מניקיון. הריח של חומרי הניקוי התערבב בריח המטעמים שאימא הכינה לשולחן הסדר. בליל הסדר תמיד היו אצלנו אורחים רבים. אבא שר את ההגדה בעברית משולבת בספניולית וכל הילדים שרו איתו עד שעות הלילה המאוחרות.

ליל הסדר בביתנו

הזיכרונות הנהדרים האלה מלווים אותי עד היום, את חלקם אני מנסה ליישם עם משפחתי ונכדיי וחלקם האחר יישארו איתי לנצח.

קישור לסרטון:

הזוית האישית

הנכד בן: היה לי כיף וגיליתי המון על החיים של סבתא שלי ונהניתי להיות עם סבתא ביחידות בלי המשפחה.

הסבתא לאה: חוויתי חוויה מיוחדת בעת שנברתי בהיסטוריה האישית שלי ויכולתי לשתף בה את הנכד. הקשר שנוצר בעקבות השעות הקסומות ביחד, השאלות ששאל והסקרנות שגילה, יצרו קשר מסוג אחר..