מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-13.1.1943 בעיר רבאט שבמרוקו.

ניסיון העלייה הראשון – המחנה בקזבלנקה

עלייה הראשונה לארץ הייתה כשהייתי בת- 9.  הייתה זו עלייה של ילדים ונוער- ללא הוריהם.  לקחו אותי ואת שלשת אחיותיי למחנה בקזבלנקה הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מביתנו והממוקם ליד שדה תעופה. היו שם המון ילדים שחיכו לעלות לארץ כמונו וכל זמן שהותנו במחנה המדריכים הבטיחו לנו "בקרוב מאוד נעביר אתכם לישראל". היו אלה הבטחות שווא, חלף יום ועוד יום-  ודבר לא קרה. מאוד סבלנו במקום הזה: היה חם מאד, צפוף והיה מחסור במזון. תנאי המחיה הקשים גרמו להרבה בנות להידבק בכינים ולחלות במחלות כגון: שפעת קשה, חום גבוה, פריחות בעור ועוד.

חזרה לראבט

לאחר כחודש ימים, שכנה של הורי, שילדיה שהו עמנו במחנה, הגיעה לבקר אותנו שם. היא ראתה את המצוקה הגדולה בה אנו מצויים והחזירה אותנו הביתה לרבאט. ברבאט נשארנו עוד 4 שנים ואז עלינו לארץ – הפעם עם כל המשפחה.

ניסיון העלייה השני – העלייה לארץ

עליה זו הייתה קשה אף היא .הגענו לעיר טנג'ר שבמרוקו ושם לנו בתוך בית ספר על שמיכות ובגדים הפרוסים על הרצפה. משם לקחו אותנו לספרד ומשם הגענו לארץ באמצעות אנייה- ביולי 1957.

ההתיישבות בארץ ביולי 1957

הגענו לקריית מלאכי שם קיבלנו שני בתים מאד קטנים העשויים מפח. היינו 9 ילדים, שני הורים וסבתא. לא היה לנו כמעט מה לאכול. כל חודש היינו מקבלים קצבת אוכל זעומה (שלא כללה בשר), איתה היינו צריכים להסתדר כל החודש. מצבנו הכלכלי היה גרוע  מאוד. לא  יכולנו להרשות לעצמנו לקנות דבר. הבתים העשויים מפח היו מחוררים וכשהייתי הולכת לישון הייתי רואה עכברושים חודרים לפחונים מהתקרה.

בהמשך, אבי מצא עבודה בחקלאות (קטיף מלפפונים, כותנה וכו') והיות שהגענו לארץ בזמן חופשת הקיץ בבתי הספר, הצטרפנו אנו, הילדים, לעזור לאבא בקטיף הכותנה.

מצבנו החל להשתפר. נתנו לנו שתי בתים חדשים אבל גם די קטנים וישנו 4 ילדים בחדר. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר למדתי את כיתות ז', ח' שוב כדי להשלים את החסר. הילדים בבית הספר צחקו עלי ולעגו לי מפני שהתלבשתי בצורה מאד מסודרת- חליפה ועניבה כי כך חונכתי במרוקו. הילדים פה בארץ לבשו חולצות רחבות, מכנסי חאקי גדולים וסנדלים תנכיות. הופליתי לרעה בכיתה והייתי מושא ללעגם וצחוקם של הילדים, מה שגרם לי לפגיעה קשה מאוד. יום אחד ביקשתי מאמי שתקנה לי בגדים כמו של שאר הילדים, ומאז אותו יום הייתי חלק , הייתי שייכת. יצרתי קשר טוב עם ילדי הכיתה ורכשתי חברים חדשים. המצב השתפר, אני כבר לא זרה.

הזוית האישית

חוויתי הייתה נעימה, היה לי מאוד כיף לראיין את סבתא שלי, להיפגש איתה ולשמוע סיפורים מרתקים ממנה. מאחל לה שתהייה בריאה.