מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי – איתי וברכה שרעבי

נולדתי בסנעא בתימן, אמא שלי הייתה תופרת והיא הייתה עובדת אצל המלכים ואבא שלי היה רב קהילתי בתימן. כבר כשהייתי בת שלוש, עזרתי לאמי בכל מה שהיא ביקשה ממני. היו לי 11 אחים בתימן ואני, שהייתי כבר בת חמש, הייתי לוקחת אותם לבית ספר.

בשנת 1944 בא הרב הקהילתי אלינו הביתה ואמר שכל היהודים צריכים לעלות לארץ ישראל. עלינו לארץ ישראל בשנת 1948. לקחו אותנו עם המטוס, כנפי נשרים וכשנחתנו בשדה התעופה לוד, לקחו אותנו למחנה בראש העין. היו לנו קשיים רבים… והכי גדולה היתה שלא ידענו את השפה העברית, הם דיברו עברית ואנחנו דיברנו תימנית.

בתקופה זו בראש העין, באו אנשי ויצ"ו שכנראה חטפו 2600 ילדים תימנים, שבניהם דוד שלי, שלא ידוע איפה הוא גם היום, אמרו שהוא מת ואבא שלי הלך וחיפש אותו בבית הקברות בתל אביב ולא מצא אותו בכלל.

מראש העין עברנו לגור בגדרה. גדרה הייתה מלאה בעשבים, עקרבים, נחשים ולא היה מה לאכול. חיינו באוהלים ובבהמשך העבירו אותנו לגור בצריפים שלא היו בהם מיטות. דאגו לנו ונתנו לנו מיטות מברזל ומזרונים מקש ונתנו לנו אוכל ממסטינגים של חיילים.

אחת מאחיותיי הייתה בת חצי שנה ונפטרה פה בארץ. הבריטים עוד היו בארץ והם התנהגו לא יפה לתימנים אפילו הכו את אמא שלי… היתה מצוקה של אוכל באותה תקופה… היו מחלקים אוכל לפי תלושי מזון, הגענו חמישה איש והביאו לנו חמש פרוסות לחם, חמש ביצים וקנקן של תה. אני זוכרת שהייתה לנו ביום שישי בעיית אוכל ואני עמדתי בתור כשעתיים רק בשביל קצת אוכל, היו מביאים לנו מלפפון אחד לכל המשפחה והיינו מקבלים חמין ביום שבת.

בשנת 1956, התחילו לבנות בתים לכל העולים התימנים שהיו בגדרה, כי גרנו עדין בצריפים. לאחר שסיימו לבנות הגיע אלינו ראש המועצה ונציגי הסוכנות ואמרו לכל העולים החדשים שגרו בגדרה, שאנו עוברים לגור בבתים החדשים שבנו. גרנו חמישה אנשים בחדר אחד ומטבח, השרותים היו מחוץ לבית. החיים בגדרה שלנו באותה תקופה, לא היו קלים.

אני בינתיים ראיתי שהמצב של ההורים שלי לא היה טוב. למדתי בסך הכל 6 שנים ואז עזבתי את בית הספר, כי למשפחה שלי לא היה מה לאכול. לכן, יצאתי לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. מאז המצב בבית השתנה לטובה, כי את הכסף שהרווחתי מעבודתי הבאתי לאבא ואמא ווהם יכלו לקנות הכל והאוכל היה נהדר בבית והחיים החלו  להיות שוב כמו בתימן. עשינו אוכל בעצמנו, אפינו פיתות בטבון כמו בתימן, אבא היה שוחט והיינו קונים עופות ומבשלים כמו שאכלנו בתימן.

בשנת 1963, הכרתי את בעלי ניסים והתחתנו, הולדנו 5 ילדים, אחד מהם הוא יואב, אבא של איתי. התגרשנו בשנת 1993 ומאז אני חיה לבד והן הבחור שלי גר לידי 20 שנה. כל מה שאני מבקשת ממנו הוא עושה, היום יש לי בעיה עם דלקת פרקים ובראות והוא עוזר לי הרבה מאוד הוא והילדים שלו. בכל ראש שנה הנכדים באים ואני עושה אוכל תימני כמו בתימן (פיתות תימניות בטבון, מרק תימני וסחוג).

טוב לי ואני מאושרת ואני מרגישה מצוין וטוב לי עם החיים.

יש  לי 5 ילדים

40 נכדים

ו- 8 נינים, שהגדולה מביניהם בת 5.

קישור לסיפור: העלייה של ברכה שרעבי מצנעא

הזוית האישית

הנכד איתי: החוויה שלי מהקשר הרב דורי היא שהיה כיף, משום שמעניין לשמוע את הסיפור של סבתא, איך היא עלתה לארץ ואיך היו חייה בארץ בזמן שלא היה כלום.

סבתא ברכה: היתה לי חוויה נהדרת עם הנכד שלי, עם המורה ועם הילדים. זו היתה לי חוויה נהדרת לספר את הסיפור שלי לילדים.