מאגר סיפורי מורשת

סיפור העליה של בלה קאוף

 

שמי בלה , נולדתי לאחר סוף מלחמת העולם השנייה בעיר רומן , שבאזור מולדובה במזרח רומניה, כבת יחידה להורי חנה ואלימלך פאינרו.

אבי היה חייט ואימי עקרת בית. חיינו חיים מלאי פעילות ועניין במסגרת הקהילה היהודית הגדולה שבעיר. התלמידים היהודיים היו בדרך כלל הטובים והמצטיינים בכיתה. למרות חיי המשפחה והקהילה המסודרים, עם סיום מלחמת העולם והקמת מדינת ישראל מצד אחד ועליית המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה מצד שני, הייתה ליהודים שאיפה לעזוב ולעלות למדינת ישראל. גם משפחתי, על שלוחותיה השונות, ניסתה לעלות לארץ ואפילו תיכננו לעלות באופן לא חוקי. אלא העובדה שמשפחה אחת שניסתה לעלות כך נתפסה בגבול, והדבר "הוציא את הרוח מהמפרשים" וגרם לעיכוב עלייתנו בשנים רבות.

 

כשניתן היה, הגישו סבי, אחיה של אימי ואחיותיה וכן אחיו ואחותו של אבי, בקשות לעלות לארץ. חלקן נענו, וכך התפצלה המשפחה למשך שנים רבות, שכן אנחנו היינו מאחרוני המורשים לכך.

 

המשטר ברומניה היה סוציאליסטי – קומוניסטי. ברית המועצות לשעבר, הייתה אב טיפוס לחיים החדשים בהם נרמסו זכויות הפרט, לכאורה לטובת הכלל. אבי שכמו שציינתי היה חייט  ועבד באופן עצמאי – נחשב כ – זעיר בורגני – וכמעט ולא נתקבלתי ללמוד בתיכון בשל כך.

 

הורי חשו, את הבדידות מהמשפחה שרובה עלתה לארץ, את ההתנכלות היום יומית של המשטר ואת החשש מהתבוללות. הם עשו כל מאמץ לקבל אישורי עליה. אני, כילדה וכנערה, חייתי חיי חברה נוחים בין חברי היהודים והנוצרים, ולא הבנתי את מכלול הבעיות, אלא להפך, הרגשתי רק שרצונם של הורי לעלות לישראל פוגע בי בחיי היום יום, בכך שמונעים ממני ללמוד באוניברסיטה. אפילו ללכת ללמד בכפר בהתנדבות השלטונות אסרו עלי. אבי הסביר לי, שגם אם הרעיון הקומוניסטי של שיתוף נראה מצוין, הרי בפועל החיים מתנהלים אחרת לגמרי: לאדם אין חופש  ואני לא יכולה להבחין בכך שם. רק לאחר עלייה לארץ וחיים בחופש בה, כמדינת היהודים , אוכל להבין זאת.

 

לבסוף, בתאריך 3.5.64 , עלינו לארץ כמעט בחוסר כל [אפשרו לנו לקחת 40 ק"ג לאדם – והרוב היה הנדוניה שלי – שמיכות, מצעים, מפות רקומות ועוד], אבל מלאי אמונה בדרך.

 

עם עלייתנו, קיבלו הורי דירת שיכון קטנה בכפר אברהם בפתח תקווה. אני נשלחתי לאולפן בקיבוץ.      

כשהגעתי לקיבוץ, ולארץ בכלל , החלטתי שהדבר החשוב ביותר הוא ללמוד במהירות הגדולה האפשרית את השפה, ואכן, לאחר חצי שנה, שלטתי בעברית באופן כמעט מלא, ויכולה הייתי להיות פה ואוזניים להורי. 

 

תהליך הקליטה בארץ, היה עבורי נוח בסך הכל. התעריתי בחברה שבשיכון וניסיתי למצוא את דרכי בחיים. רציתי להתקבל ללימודים בטכניון, אבל לא עברתי את בחינות המיון. התחלתי לעבוד בבית חרושת "אביק" לתרופות ואפילו בספריה בפתח תקווה. בהמלצתה של חברה – שכנה , שמבוגרת ממני במספר שנים, למדתי בסמינר למורים "שיין", בפתח תקווה והפכתי למורה, אף שלא ידעתי כמעט כיצד ללמד תנ"ך או ספרות, אבל שלטתי היטב במקצועות הריאליים.

 

עשיתי מאמצים רבים להיקלט כאן ולאחת מהיישוב ובסך הכל, עם הרבה רצון הצלחתי בכך. אבל גם כאן קשיי הקליטה של הורי ושלי בתחילת הדרך לא היו פשוטים. אם ברומניה, אבי חשש שאתחתן עם גוי, הרי שכאן, הוא חשש שלא אתחתן עם יוצא רומניה – לדבריו השוני במנטאליות ובמנהגים לא יאפשר חיי משפחה תקינים. כשש שנים לאחר עלייתי ארצה, פגשתי, בדרך מקרה את מיקי – שהיה בדרכו למסיבת שחרור שלו מצה"ל. לאחר הפעם הראשונה שביקרתי בבית הוריו, שבקרית ביאליק, הוא סיפר לי, שאימו אמרה לו שהיא ציפתה שיביא בחורה כושית או אפילו גויה למשפחה , אבל לא האמינה שימצא צברית – זו הייתה ההוכחה לניצחון דרכי מעולה חדשה לישראלית.

 

 

 

תשע"ו