מאגר סיפורי מורשת

סבי, ןיקטור, אבא של אמא שלי,  נולד בתוניס, בעיר שנקראת סוס בשנת 1946. בשנת 1954 עלה סבי ביחד עם כל משפחתו לישראל.

העליה מתוניס היתה חצי סודית כי מדינות ערב סירבו לשחרר יהודים מארצותיהם, ואם היה נודע הדבר היתה נשקפת סכנת חיים למשפחה. לכן סבי לא היה יכול לדבר על כך.

סבי מספר שנסע במונית לתוניס-עיר הבירה של תוניסיה ואחרי שעתיים וחצי הגיעו לנמל בעיר תוניס. משם הפליגו לעיר מרסיי שבדרום צרפת. שם, ירדו למחנה עולים במבנה גדול – האנגר. האנגר, הוא מקום שהיו מאחסנים בו מטוסים ובעיקר כלים ענקיים. שם חיו בערך חודשיים בתנאים קשים.

היו שם מאות משפחות, שכל משפחה תפסה לעצמה מקום ושם שהו, עד שהודיעו להם על היום שבו היו צריכים להפליג לארץ ישראל. כולנו חיכינו ליום הזה מאוד והשמחה הייתה רבה.

ביום ההפלגה הם עלו לאנייה שנקראת ״ארצה״, זו הייתה אנייה יחסית קטנה להפלגה שהייתה צריכה להגיע לארץ ישראל. העלו את כל מאות המשפחות שכללו את כל רמות הגילאים וכן אנשים חולים. באנייה לא היו תנאים טובים כמו באנייה גדולה. היו מרחבים פתוחים, וכל משפחה ישבה בפינה. התנאים היו קשים מאוד – לא היו שירותים, המזון לא היה מבושל ואי אפשר היה להסתובב באוניה. ההפלגה ארכה בערך יומיים. בסופה הגיעו לארץ ישראל לנמל חיפה.

לכל משפחה הייתה, לא יותר ממזוודה אחת או שתיים, שכללו רק את הבגדים החשובים. לאחר שהגיעו, קיבלו אותם והחלו לצלם אותם כדי לקבל תעודת זהות. עשו להם חיטוי עם אבקה שנקראת DDT, מכיוון שעלו ממדינת ערב ולכן היה חשש למחלות. לאחר שעברו את התהליך הזה, העלו אותם למשאיות סגורות ולקחו אותם להתיישב בארץ ישראל – בית שאן. הם עברו שנתיים מאוד קשות – גרו באוהל, ללא חשמל, וגם לא ידעו את השפה העברית.

הזוית האישית

אוריה – אוהבת לשמוע את סיפוריו של סבא על חיי משפחתו.