מאגר סיפורי מורשת

שמי דוריס אליקים. נולדתי בעיראק בעיר בגדד. נולדתי ב1935, ועליתי לארץ בחודש אוקטובר בשנת 1950.

כשעלינו, לא נתנו לנו לקחת איתנו תמונות, מסמכים, כסף או תכשיטים…השלטונות בעיראק אסרו עלינו להוציא מהמדינה חפצים, אבל הצלחנו בכל זאת להבריח את הצמידים הללו וכל הזמן אני עונדת אותם:

(תמונה של הצמידים על ידה של סבתא)

עליתי עם בעלי וילד בן שלושה חודשים, עשו לו ברית מילה רק כשהגענו לארץ. הייתי אז בת  17.

לקחו אותנו למעברה וגרנו באוהלים קרוב לחודש. ההורים של בעלי עלו לארץ כבר בשנת 1948 והיה להם בית בשכונת התקווה בתל אביב. הם לקחו אותנו לבית שלהם. באותו הזמן היה צנע בארץ, והייתי מקבלת תקציב למזון, בכמות קטנה, כמו הבן שלי.

גרנו במשך שנה בבית של ההורים של בעלי. הוא התחיל לעבוד בשדה התעופה ותירגם תעודות זהות מערבית לעברית, כי הוא היה בתנועה הציונית בעיראק ושם למד עברית. אחר כך אבא שלי עלה לארץ. הוא היה עשיר בעיראק, הוא היה סוחר הממתקים הכי גדול בעיראק. הוא נתן לנו כסף ובזכות הכסף הזה קנינו בית של חדר אחד ברמת גן. אחר כך נולדה לנו בת שקראנו לה אורה, ואז נולד דני שהוא אבא של יעל.

בהמשך קנינו בית של שניים וחצי חדרים. בעלי התחיל ללמוד משפטים, אני למדתי להדפיס ועבדתי אצלו – הדפסתי לו את החוזים. עברתי בהמשך לעבוד בשק"ם ומשם עברתי לעבוד במשביר לצרכן שאנחנו מכירים היום.

שם עבדתי 12 שנה. אחרי תקופה זו היו פיטורים ונאלצתי להפסיק לעבוד וטיפלתי בנכדים שלי.

הזוית האישית

סבתא דוריס: נחמד שהיה לי קשר מיוחד עם יעל שלא היה לי קודם. הייתי רוצה שתהיה לי פעילות כזאת גם עם שאר הנכדים. עשה לי טוב לראות את בית הספר שלה ולעשות את התכנית ביחד אתך. פגשתי את המורים ואת המנהלת וזה עשה לי טוב.

הנכדה יעל: אני ממש אהבתי את הפעילות הזאת. אני חושבת שזה טוב לשמר את הסיפורים באתר כך שנוכל לראות אותם מתי שנרצה. אני חושבת שהפעילות נתנה לי עוד הזדמנויות לפגוש את סבתא ולשמוע ממנה את הסיפור שלה.