מאגר סיפורי מורשת

אנחנו – בר ומתן מאי, השתתפנו השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם הדוד שלנו אריה ליטנסקי, שמענו את סיפורי ילדותו ואת סיפור עלייתו ותעדנו את הסיפור. אריה נולד באוקריינה בשנת 1935 בעיירה הוסטרה. הוא עלה לישראל בשנת 1947.

אריה מספר:

"נולדתי באוקראינה בעיירה טיפוסית, בזמנים מסוימים הייתה מאוד מפורסמת מבחינת הרבנות. היינו בגבול רוסייה פולין, כשהגרמנים והרוסים היו בהסכם, הרוסים השתלטו על אוקראינה והגרמנים השתלטו על פולין. אך הגרמנים פלשו לפולין ובנוסף אף המשיכו את הפלישה לכוון אוקראינה ורוסיה.

רוב האוקראינים תחילה שנאו מאוד את הרוסים (והיהודים) ולכן שמחו בעקבות פלישתם של הגרמנים. היהודים שהצליחו לברוח לפני פלישת הגרמנים, השתדלו לקחת מעט חפצים אך בזמן הבריחה זרקו דברים רבים.

למרות החלטתי, למחוק את זכרונות העבר ממסעות הבריחה, והשאלות היכן אבא והיכן אימא? אני מעלה את זכרונותי.

קבוצות הפרטיזנים – ילדים אבודים

בתקופה ראשונה נוצרו קבוצות של פרטיזנים וחיילים רוסים שלא הספיקו לברוח ביערות. בנוסף, ילדים רבים שלא יידעו היכן הוריהם או איבדו את דרכם הצטרפו אל קבוצות אלה. הטילו על הילדים, בני 10 12 בגלל הזריזות להתגנב לשדות של הכפרים כדי לגנוב מהשדה שיהיה מה לאכול. הכפרים התחילו להתלונן והביאו קבוצות גרמנים שינסו לשמור. לאט לאט, חלק מהקבוצות נכלאו בידי הגרמנים וחלק הצליחו לברוח לכיוון רוסיה. הילדים הצליחו, או שהכפרים ריחמו עלייהם, או שהוכנעו והובאו לגטאות.

אחרי המלחמה, התקבצו ילדים "אבודים" או יתומים בכדי לעלות ארצה בעיר לודג', העבירו אותנו את הגבולות. מפולין לצ'כיה, מצ'כיה לצרפת. בצרפת הכינו אותנו כדי לעלות ארצה. עד שאירגנו את האנייה אקסודוס ועלינו על האנייה. הגענו קרוב ארצה האנגלים הגיעו קרוב להקיף אותנו, זו הייתה אנייה בלויה מעץ, ולכן עד שנשברו קירות האנייה נלחמנו בהם, בזריקת תפוחי אדמה. העלו אותנו משם, בחיפה, ל – 3 אוניות משא בריטיות, והתחלנו להפליג בחזרה לצרפת. כשהגענו הצרפתים הסכימו לקבל את מי שיירצה, אך לא הכריחו אף אחד. בצרפת עגנו מספר שבועות. בסוף הביאו אותנו לגרמניה, לנמל המבורג. שם הורידו אותנו בכוח וחילקו אותנו 2-3 מחנות בגרמניה. בגרמניה לי היה מזל, החליטו שאני הכי מתאים כדי לעלות ארצה. סידרו לי סרטפיקט, זה היה אישור מיוחד מהאנגלים למספר מוגבל של יהודים שיכולים לעלות לארץ.

בארץ, הייתי תקופה מסויימת בבית מלון בחיפה, וכבר הכריזו על המדינה. מבית המלון לקחו אותנו באוטובוס ממוגן למחנה עולים, ומשם העבירו אותי למוסד חינוכי חקלאי בישוב מגדיאל. פעם ראשונה בחיי ראיתי כיתה, הילדים היו קטנים ממני כי לא ידעתי עברית.

אחרי מספר חודשים אימי הגיעה ארצה, חיפשה אותי והתחילה להתעניין והחליטה להוציא אותי מהמוסד החינוכי, וזו הייתה טעות. החיים עם אימא היו קשים מאוד. אימא החליטה שאני צריך ללכת ללמוד מקצוע, נרשמתי למסגרת של הנוער העובד, שם הלכתי ללמוד מקצוע, לעבוד ולהביא כסף הביתה.

הזוית האישית

דוד אריה: למרות החלטתי, למחוק את זכרונות העבר ממסעות הבריחה, והשאלות היכן אבא והיכן אימא? אני מעלה את זכרונותי.