מאגר סיפורי מורשת

שמי ריטה זילברשטיין, נולדתי ברוסיה בשנת 1941. אימא ואבא שלי חיו בעיירה קטנה באוקראינה. כשפרצה המלחמה גייסו את אבא שלי לצבא ואימא שלי הייתה בהריון ועברה יחד עם כל המפעל שבו עבדה צפונה. כל היהודים שנשארו בעיירה נספו. אנו שרדנו את המלחמה בזכות זה שאימא שלי עבדה במפעל חיוני ובזכות זה שהמפעל עבר צפונה.

לא הכרתי את אבא שלי עד גיל 4.5, כשהוא חזר עם תום המלחמה. בשנת 1946 עברנו מרוסיה לפולין. בפולין נולד אחי הצעיר. גרנו בוורשה עד שנת 1957 ואז עלינו לישראל. אני הייתי בת 15 ומאוד מאוד התאהבתי בארץ. כשבדיוק הגענו בחודש מרץ, הייתה פריחה של הדרים והיה ריח נפלא בכל הארץ. הגענו למעברה של זיכרון יעקב. אבא שלי לא ידע עברית בכלל ולכן היה מובטל. אימא שלי ידעה עברית וקבלה עבודה בבית ספר יסודי, היא לימדה את העולים עברית. אחרי חצי שנה אבא שלי קיבל עבודה בבית חרושת לנייר בחדרה, אז עברנו לגור בגבעת אולגה בשכונת עולים.

אחרי כשנה הורי עברו לגור בשכונת עולים ברמת השרון ואני נשלחתי למוסד עליית הנוער ׳נווה הדסה׳ בעמק חפר. במוסד למדנו עברית והרבה שעות עבדנו בחקלאות בקיבוץ השכן – תל יצחק. אחרי שנה וחצי במוסד חזרתי להורים לרמת השרון. אני וחבריי מבית הספר היינו משחקים בכדור ובחוף היינו מחליקים, והייתי הולכת לתנועת נוער קומוניסטית לילדים צעירים. זה היה נוער קומוניסטי ושם היינו יוצאים לטבע, הכל היה בתנועת הנוער הקומוניסטית. כשאני באתי ארצה בגיל 15 הבנתי שהעניין של התנועה הקומוניסטית כבר לא רלוונטי.

כשהגענו ארצה ההורים שלי לא עבדו ומשום כך נשלחתי למוסד לכיתה י'. במוסד למדנו בעיקר כאמור עברית וחקלאות. המוסד הזה היה קרוב לקיבוץ תל יצחק ולמוסד קראו נווה הדסה. שם הנוער של העולים החדשים למדו ארבע שעות ועבדו בחקלאות בקיבוץ. היינו יוצאים במוצאי שבת והיינו הולכים לראות סרטים בקיבוץ. אני הייתי בקיבוץ שנה וחצי וכשיצאתי הייתי בת 17 ונכנסתי לכיתה י״א, אבל לא הצלחתי בלימודים ולא העלו אותי לי״ב. במקום זה הלכתי לקורס הנהלת חשבונות בבית ספר אורט בכפר סבא. אחרי שסיימתי את הקורס התגייסתי לצבא ושירתי כשנה וחצי בהנהלת חשבונות. מאוד נהניתי בשירות הצבאי למרות שרציתי לשרת  בנח"ל. אימא שלי לא הסכימה שאני אשרת רחוק מהבית.

בתקופה הזאת הכרתי בחור שהייתי בחברה שלו ויצאנו לריקודים וסרטים. בסוף השירות הצבאי, אחרי שיצאנו שנה, החלטנו להתחתן .זאת הייתה חתונה צבאית כי הייתי חיילת משוחררת. אני רוצה לציין שקבוצת של עולות חדשות לא גוייסו, הן היו באולפן או שהלכו לעבודה. אני כל כך רציתי להיות ישראלית עד שבמקום ללכת לעבוד החלטתי להתגייס. אחרי החתונה גרנו אצל ההורים שנה ושנינו עבדנו. אני המשכתי לעבוד בהנהלת חשבונות ובעלי עבד בחברה של מזגנים.

בעלי תמיד חלם לבקר בארצות הברית. בזכות זה שהייתה לי דודה בארצות הברית וקיבלנו ויזה של תיירים, שטנו במשך שבועיים לניו יורק. שם בעלי עבד במקצוע שלו ואני הייתי בבית כי הייתי בהריון. נולדו לנו שתי בנות בשם אורה ומיכל. אנחנו נשארנו שם כ-12 שנה. בזמן הזה התגעגעתי לארץ ולמשפחה שלי. מאוד רציתי לגדל את הבנות שלי בארץ ואחרי 12 שנה חזרנו לארץ. הבנות התאקלמו מהר מאוד בזכות זה שדיברנו בבית עברית. הן נכנסו מיד לחברת ילדים בגיל שלהם והתנהגו בדיוק כמו ילדות הארץ. בהתחלה גרנו אצל ההורים של בעלי ואחרי כשנה עברנו לגור בימית, בסיני. זה היה יישוב עם אנשים צעירים גם חילונים וגם דתיים, אנשי ארץ ישראל שרצו ליישב את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

עבדתי שם בבית אריזה. זה היה מקום עם הרבה חקלאות ממנו הסחורה נשלחה לחוץ לארץ. בעלי עבד בשדה תעופה. לצערנו הרב, סיני הוחזרה למצרים ואנחנו היינו צריכים לעזוב. אחרי שיצאנו מימית קנינו דירה בהרצליה ושם הבנות המשיכו ללמוד עד לגיוסן לצה"ל. לצערי, בתקופה הזאת בהרצליה בעלי חלה במחלת הסרטן ותוך חצי שנה נפטר. הבנות סיימו את השירות בצה"ל והמשיכו עם החיים שלהם הלאה. בהמשך הזמן מכרתי את הדירה שלי בהרצליה ועברתי לגור בפתח תקווה. הבנות התחתנו ואני סבתא לשלושה נכדים. נכדתי הראשונה סוגרת את המעגל ומשרתת בצה"ל.

הדברים החשובים בחיי היו העלייה לארץ ועצם העובדה שיש בארץ חיילים מבני עמנו ושלא צריך לפחד וגם לא צריך להתבייש או להסתיר את העובדה שאנחנו יהודים. הרגשתי מאוד חופשיה וגאה.

סרטון תיעוד קצר של ריטה: 

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בתיכון עמל א פתח תקווה, התש״ף. התכנית נערכה בהנחיית המורות המובילות אלונה גורליק ואפרת קראגאצ'.