מאגר סיפורי מורשת

שמי: רות ברטה פלאוט אייזנמן

את השם רות קיבלתי משום שנולדתי קרוב לחג השבועות וגם כי אמי מאוד אהבה את הדמות של רות המואבייה ובמיוחד את נאמנותה לחמותה. השם ברטה ניתן לי על שם סבתי מצד אבא שנרצחה בשואה. כינויי היה מובי ובן זוגי קורא לי פוס (חתול בהולנדית). השם אייזנמן תרגומו מגרמנית הוא איש ברזל. השם פלאוט כנראה שמקורו הוא מלשון פליט- שברח ממקום למקום כמו הרבה יהודים.

לידה ומקום הלידה

נולדתי בבית חולים יהודי באמסטרדם שבהולנד. תאריך לידתי הוא 15/05/47 כ"ו אייר תש"ז. אני לפעמים מציינת את יום ההולדת בפעילות מיוחדת עם הילדים והנכדים, כגון: ארוחה משפחתית, ביקור בפארקים, שבת משפחתית במלון ונסיעה לחו"ל.

המיקום במשפחה

אני בת יחידה ובכורה, כשהייתי קטנה (בגיל 3-4) מאוד רציתי אח או אחות. אמי סיפרה שהייתי יושבת והייתי אומרת שאני רוצה אח או אחות, אבל זה לא קרה, אבל תמיד במקום זה היו לי חברות מאוד קרובות- כמו אחיות. מצד אחד הרגשתי חסר שלא היו לי אחים ואחיות אך מצד שני זכיתי בהרבה דברים מהנים כי תמיד יצאתי לחופשות עם ההורים שלי, לא הייתי צריכה לריב על מקומי ועם אחים ואחיות. אמי מאוד הקפידה שאני לא אצא ילדה מפונקת שלא יודעת להתחשב באחרים והיא הייתה מאוד מרוצה שהרבה פעמים אמרו לה: "לא מרגישים על רות שהיא בת יחידה".

ילדות

גדלתי באמסטרדם שבהולנד. אירוע מיוחד שהיה לי הוא חתונתה של בת דודתי, שהוריה נרצחו בשואה והיא עלתה לארץ בשנת 49 וגדלה אצל דודנו. אמי ואני טסנו לארץ לחתונתה בשנת 56 וזה לקח 11 שעות. פעם ראשונה שזכיתי לראות קרובי משפחה- אח של אמי ומשפחתו, אחות של אבי ומשפחתה שעלו לארץ לפני השואה. הייתה לי ילדות מאוד שמחה- הורי מאוד אהבו אותי ואני הייתי מסמלת את המשך בניית החיים שלהם אחרי שאיבדו בשואה הרבה קרובי משפחה וחברים. גרנו בדירה שכורה בת 5 חדרים ל-3 אנשים ברחוב Gerrit van der Veen  (ברחוב זה היה אחד המשרדים של המשטרה הנאצית ובתום המלחמה שינו את שם הרחוב ונתנו לרחוב את השם של פעיל מחתרת ההולנדית שנהרג במלחמה). העסק של אבא שלי היה בבית- חדר אחד היה שמור ובו היה עושה את עבודתו. התפללנו בבית כנסת גדול שהיה 10 דקות הליכה מהבית שלנו. מול הבית שלנו היה גן משחקים. היתה לי בובה אהובה שהלכה לאיבוד וזאת היתה טראומה קשה אך החליף אותה דובי ששמו טדי והוא חי וקיים עד היום הזה. היו לי הרבה בובות וכל בובה קיבלה שם על שם מי שנתן לי אותה.

תחביבים ומנהגי ילדות

אני הייתי משחקת כל מיני משחקי דמיון עם חברות, כגון: אבא ואמא, רופא וחולה ועוד… אהבתי לקרוא ולשחק בחוץ. בהמשך שיחקתי גם טניס ולמדתי גם לשחוק. ניגנתי כמה שנים בפסנתר והלכתי לבני עקיבא. כשעברתי לחטיבה, הכרתי חברה ואהבנו לישון אחת אצל השניה. כשעברנו דירה בשנת 57 הוריי החליטו שאני אהיה שבועיים בסוג של מחנה קיץ ליד הים בערך 3/4 שעה מאמסטרדם זאת הייתה הפעם הראשונה שלא ראיתי את הוריי במשך שבועיים והיה לי מאוד קשה כי התגעגתי אליהם אבל החזקתי מעמד. זכור לי אירוע מיוחד שרציתי להחליף חולצה והמדריכה לא הסכימה לי ואז הלכתי למנהלת והסברתי לה שיש לי מספיק בגדים והמנהלת הרשתה לי להחליף. אני אהבתי במיוחד את המאכל קוגל אגסים. למדתי בבית ספר יהודי בתיכון- בכיתה ז' היו 3 כיתות אבל בכיתות י"א-י"ב היינו בין 7-12 ילדים בכיתה. הייתי מאוד פעילה בבני עקיבא חניכה ומדריכה.

שירים ומשחקי ילדות 

הייתה לנו שריקה משפחתית מהצד של אבי. שמעתי הרבה מוזיקה קלאסית בבית הוריי. כשהייתי קטנה הוריי שרו לי שירי ערש ואני שרתי אותם לבני ולנכדיי. כשהיינו יוצאים לטייל ביער אבא שלי שר לנו שירי הליכה (גם קלאסיים).  אהבתי לשחק קלאס, משחקי קופסא, משחקי דמיון וקפיצה בחבל.

לימודים

הייתי בגן ילדים מגיל 3 באמסטרדם. למדתי בבית ספר על ספרטא שהיא עיר ביוון. בית הספר היה ממלכתי הולנדי, הייתי תלמידה, טובה כשהיו לפעמים בעיות עם מורה אמא שלי תמיד אמרה לי לנסות לפתור את הבעיות לבד ובדרך כלל היא הסכימה עם המורה. היו לי הרבה חברות טובות. הייתי בתיכון ע"ש מימונידס (רמב"ם). אני למדתי במסלול של הגימנזיום. היינו מאוד מגובשים בכיתה ורצינו כל הזמן לחפש דרכים להציק למורים, למשל: ב-1 לאפריל עשינו מתיחות והלחצנו את המורה למתמטיקה, פעם שמנו דבק מגע על הכסא של המורה. כל יום נסעתי עם חברה שלי לבית הספר על אופניים כ-20 דקות (בהולנד זה היה מאוד מקובל), קרה לפעמים שאיחרנו ואז המנהל של בית הספר חיכה לנו בכניסה ושאל: "מה קרה? והיינו אומרות: "היו מצבים בדרך" והוא היה אומר: "את היית מצב אחד ואת היית המצב השני". כל אחד הביא מהבית אוכל ולפעמים היה קצת בלאגן בחדר האוכל וכשהמנהל נכנס לנזוף בנו, היינו מיד מברכים ברכת המזון כדי שלא נוכל לענות לו.

בגרות, תפקידים ומקומות עבודה

אחד מהאירועים המשמחים הייתה נסיעה לישראל עם הוריי, מחנות בני עקיבא שהשתתפתי בהם ושבן זוגי העכשוי ביקש ממני חברות לפני יום הולדת 16. האירוע הכי עצוב וקשה שהיה שלי הוא פרוץ מלחמת 6 הימים, הייתי באמצע בחינות לעבודה סוציאלית ובבוקר שמענו שפרצה מלחמה בא"י, אני בכיתי נורא ואבי ניחם אותי ואמר: "תחכי, עוד תראי מה יהיה שם". מקום העבודה הראשון שלי היה שירות סוציאלי בהולנד. למדתי תואר ראשון באמסטרדם ותואר שני בבר אילן. בחרתי בעבודה זו כי חשבתי שיש לי יכולת לסייע לאנשים. אני בדרך כלל מאוד נהנתי מעבודתי. עסקתי במקצוע זה יותר מ-40 שנה ואני עדיין עובדת באופן חלקי כמטפלת זוגית ומשפחתית, אני מטפלת גם בטראומות.

מנהגים ומסורת במשפחה

לבן זוגי אפרים יש אמרה חשובה "מנהג אבותינו-בידינו". יש לנו מנגינות מיוחדות לשיר המעלות לכל החגים. אנחנו מחכים שעה בין בשר לחלב. בחנוכה אנו משחקים משחק מיוחד שנקרא "סימפי ואנטי" זהו משחק הימורים במטבעות. אנו מנסים לפחות פעם בשנה לארגן שבת משפחתית מחוץ לבית. בשנת 2017 נכנס אלינו המנהג "שבת נכדים" ואנו עובדים על ארגונו. בחגים אנו משתדלים להיפגש ולאכול ביחד לפחות סעודה אחת. החג החביב עלי הוא חג הפסח כי אני אוהבת את המאכלים המיוחדים, את הכלים המיוחדים ואת ליל הסדר.

אירועים מיוחדים שהיו לי חתונה, עלייה לארץ, לידת הבנים, בר מצוות של הבנים, עלייה של הורי לארץ, חתונות הבנים, לידת הנכד הבכור (אני הפכתי אותה לסבתא), לידת שאר הנכדים והנכדות, נסיעות עם כל המשפחה להולנד ולשוויץ.

עלייה לארץ

נולדתי באמסטרדם, הולנד, בשנת 1947. בן זוגי ואני עלינו לארץ בשנת 1970 (מ-1972 עד 1975 היינו בהולנד לצורך לימודים) היינו ללא ילדים וידענו עברית וזה אפשר לנו להתחיל לעבוד והעבודה מאוד הקלה על קיליטתנו, הגענו לירושלים וגרנו שנה במעון לעולים. בחרנו לגור בירושלים וקנינו דירה בשכונת בית וגן. רצינו מאוד לגדל משפחה במקום ששם יהודים יכולים לממש את זהותם הדתית והלאומית בדרך אופטימאלית.

צבא ומלחמות

אני לא שירתתי בצבא כי עליתי לארץ בגיל 23 כאישה נשואה. המלחמה הראשונה שחוויתי הייתה מלחמת לבנון הראשונה. האווירה הייתה מאוד קשה, הייתי בסוף ההריון של הבן השלישי. ביום שהוא נולד נהרג בן דוד שלנו. רצינו לקרוא לבננו בנציון (כי הוא הראשון שנולד בירושלים) שמואל (אבא של בעלי) אך לאור המאורעות הוספנו לו את השם יואב.

פעילויות מיוחדות

הייתי בוועדת פעולה של עובדים סוציאלים בירושלים שפעלה לרווחת האוכלוסיה בירושלים. הייתי בהנהלת בית כנסת רמב"ן.

הקמת המשפחה הכרתי את בעלי בהולנד מגיל צעיר כי התפללנו באותו בית כנסת והיינו ביחד בבני עקיבא. התחתנו בשנת 1968 והייתי בת 21, החתונה הייתה באמסטרדם ולא הייתה מסיבת טרום חתונה. יש לנו בבית הרבה תמונות מהחתונה. אני הייתי בת 25 שבני הלל נולד. אני הייתי בת 28 שבני עמי נולד. אני הייתי בת 35 שבני בנצי נולד.

לימודים ועיסוקים

העיסוק הראשי שלי הוא עבודה סוציאלית, עסקתי במקצוע זה מעל ל-40 שנה. העיסוק שלי היום-טיפול באנשים עם קשיים, הוא העיסוק שרציתי בילדותי. הייתי רוצה ללמוד לנגן על חליל צד ולשפר אצלי את השפה צרפתית. כל הילדים והנכדים שלנו גרים בארץ ואפילו 2 בירושלים. בשנת 2010 עמי נסע עם כל המשפחה לפוסט דוקטורט בשוויץ, אנחנו ביקרנו בשם הרבה כי התגעגענו, אבל ידענו שזה זמני. היום מאוד חשוב ללמוד כדי להגיע למקצוע ועיסוק שנותן סיפוק והכנסה. בנוסף לימודים ממלאים אותך בהרבה תכנים מעניינים.

ילדים ונכדים

יש לנו 3 בנים ו-10 נכדים בלי עין הרע! שם הבן הראשון הוא הלל יוסף. שם הבן השני הוא עמיחי נתנאל. שם הבן השלישי הוא בנציון יואב שמואל. שם הנכד הראשון הוא שגיא (הבן הראשון של הלל). שם הנכד השני הוא אוריה מרדכי (הבן הראשון של עמי). שם הנכד השלישי הוא נדב (הבן הראשון של בנצי). שם הנכד הרביעי הוא עמית (הבן השני של הלל). שם הנכדה החמישית היא אביגיל (הבת השניה של עמי). שם הנכד השישי הוא אייל (הבן השני של בנצי). שם הנכדה השביעית היא יערה פנינה (הבת השלישית של עמי). שם הנכדה השמינית היא הילה (הבת השלישית של הלל). שם הנכדה התשיעית היא נעמי (הבת הרביעית של עמי). שם הנכד העשירי הוא עומר (הבן השלישי של בנצי). אנחנו משתדלים להתראות לפחות כל שבוע עם הירושלמים ופעם בשבועיים עם המשפחה של בנצי בגבעת שמואל. כל יום שישי שגיא, עמית ולפעמים הילה באים אלינו. כמובן שאנחנו מתראים בשבת ובחגים וכו'…

הזוית האישית

אחרי הפנסיה אני ממשיכה לעבוד מס' שעות בשבוע. התחלתי להתנדב במקלט לנשים מוכות ובנוסף אני מנסה לבקר חברות שסובלות ממחלות או שלא יכולות לצאת לבד. אני הוספתי לעצמי שיעור אחד בגמרא ומס' פעמים בשבוע שיעורי התעמלות. בנוסף אני ואפרים בעלי מנסים לצאת לטיולים ולבתי קפה כדי להנות מהחיים כמה שאפשר. אנחנו מקווים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו עוד הרבה שנים להנות בבריאות ובשלווה מהמשפחה המדהימה שיש לנו.