מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בשלהי מלחמת העולם השנייה בזמן שבעירנו היו עדיין כוחות גרמניים ואיטלקיים. העיר שלי בוטושן,שהייתה עיר בינונית בגודלה ברומניה, הייתה קהילה יהודית  גדולה מאוד וחיים יהודיים מלאים. המשפחה שלי הייתה משפחה ממעמד בינוני וגרנו בבית משלנו. העיר הייתה מנוהלת ע"י מפלגה נאצית אשר בעידוד הכובש הגרמני עשו ליהודים צרות ללא כל התחשבות.

 

יום אחד כשהייתי בגיל שנה, המשפחה שלי ואני נזרקנו מהבית לטובת חבר מפלגה שחשק בביתנו. במשך יותר משנה, אני והמשפחה היינו צריכים להיטלטל מבית לבית עד שכוחות הרוסיים נכנסו לעירנו, זה היה אחרי פסח 1944. אז סלקו מהשלטון את המפלגה הנאצית וקיבלנו את הבית בחזרה. בשנת 1947 עלו לשלטון מפלגה קומוניסטית שהייתה גרורתה של ברית המועצות [רוסיה של פעם].

 

 בתמונה: סבתי אני ואחי ברומניה

 

את הילדות שלי העברתי בבתי ספר יהודיים שעדיין היו קיימים בעירנו עד הכניסה לתיכון החיים של הקהילה היהודית המשיכו להתנהג זמן מסוים ללא הפרעות, בהמשך הגיעו גם העונשים כגון: כל יהודי שעשה בקשה לעליה לארץ היה מנוע מללמוד באוניברסיטאות. מזה סבלתי גם אני שלאחר הבגרות לא הורשתי להירשם  לאף מוסד להשכלה גבוהה. לאחר ניסיון של שנתיים ללא הצלחה הכריחו אותי להיות מורה בכפר עד לעלייתי לארץ.

 

לאחר מכן עליתי לארץ בשנת 1961. העלייה לארץ הייתה שונה בשבילי בגלל המעבר מארץ קומוניסטית אל ארץ דמוקרטית, מארץ קרה לארץ חמה בגלל המקום אליו נשלחתי, יחד עם משפחתי, דימונה! דימונה הייתה עיירת פיתוח צעירה ובאותה שנה מלאו לדימונה 5 שנים מהקמתה וזכיתי לפגוש את דוד בן גוריון ראש ממשלתנו הראשון בכבודו ובעצמו! לאחר מכן הכרתי את אשתי לעתיד, שקוראים לה דורית פרנס!

 

עבדתי בכיתן דימונה ובשנת 1965 התחתנתי עם דורית פרנס בתל אביב. נולדו לי שתי בנות מקסימות ושמם ענת ושרונה. בשנת 1978 עברנו לחולון שזוהי עיר מגורנו עד עצם היום הזה.

 

     

אני נולדתי בבוקרשט שברומניה, בת יחידה. גרתי בשכונה של נוצרים, רק אנחנו שמרנו את החגים של היהודים. בגיל 14 עליתי לארץ ושלחו אותנו לדימונה נאלצתי להתגורר בצריף עם שתי מיטות ברזל ושולחן עם שני כיסאות, לי ולהוריי.

 

את אבא שלי שלחו לבאר שבע כדי ללמוד עברית ואימא שלי בלילות הייתה שומרת עליי מפני התנים והנמלים הגדולות. למדתי בקרוואן של פרות מפני שלא היו בתי ספר. אחרי שנת לימודים אחת הוריי שלחו אותי למונטריאול שבקנדה כדי לגור אצל דודיי וללמוד אנגלית וקצרנות בבית הספר.

 

אחרי שנה חזרתי לדימונה באנייה במשך שבועיים והתחלתי לעבוד ב"עמידר". בשנת 1965 התחתנתי עם יצחק שטיינברג. בעזרת דודיי שנתנו לנו מקדמה של אלף לירות ובעזרתם רכשנו בית. בשנת 1967 נולדה בתי הבכורה, ענת ולאחר שנה נולדה בתי הקטנה, שרונה! הפסקתי לעבוד והקדשתי את זמני לגידול הבנות.

 

בזמן היותי בהריון עם בתי הבכורה ענת, פרצה מלחמת ששת הימים. בעלי, יצחק היה מגויס חודש לפני פרוץ המלחמה ואני בטרמפים נסעתי, לאופקים, שם ידעתי  שהם נמצאים. לצערי הם עזבו בלילה לכיוון מצרים. לאחר מכן, עוד הפעם נסעתי בטרמפים עד לבאר שבע, בזמן שחיכיתי לטרמפ לכיוון דימונה ולהפתעתי עצר אמבולנס ושנפתחו הדלתות ראיתי את אימא שלי שקראו לה רחל. בגלל המלחמה פונו כל החולים מבית החולים "סורוקה" וביניהם גם את אימא שלי.

 

בחולון, גדלו והתחנכו שתי בנותינו ולאחר מבחני הבגרות התגייסו. בשנת 1992, נולד נכדי הבכור, גל. בשנת 1996 נולדו שני תאומים, אלעד וליאל. בשנת 2001 נולד נדב, בשנת 2005 נולד רז. ברגע זה הייתי מאושרת אשר נולדו לי חמשת נכדי. ופתאום בסוף שנת 2015 ענת ילדה בגיל 48 נסיכה ושמה יובל שמה ניתן בגלל ששבוע לפני לידתה לאביה מלאו 50 שנה.

 

אימא שלי תמיד סיפרה לי שמאז שהייתי ילדה רציתי להיות אימא וגם סבתא ועכשיו אפשר להגיד שהגשמתי את חלומי. ועכשיו אני מאושרת יותר מאי פעם.

 

תשע"ו