מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של ריבל׳ה (רבקה)

ערב מלחמת העולם השנייה פגשה ריבל׳ה, סבתא רבתא שלי, את לייבל, סבא רבא שלי. שניהם היו צעירים ומאוד מאוהבים. מספר חודשים לאחר נישואיהם פרצה המלחמה הנוראה. לייבל גויס לצבא הפולני וריבל׳ה נשארה עצובה בבית חמותה. חלפה כשנה וריבל׳ה בוכייה ומודאגת, לא יודעת מה עלה בגורלו של בעלה הצעיר. אחת השכנות בעיירה סיפרה שיש רב שיודע לקרוא ולנבא עתידות והוא יידע מה עלה בגורלו של לייבל. נסעה ריבל׳ה אל הרב שקיבל אותה מאחורי פרגוד, והיא שאלה לשלום בעלה. הרב התעניין דווקא ביהדותה ושאל מה היא עושה בתור אישה יהודיה. הרב אמר לה: "בעלך אהובך לא מת ובעוד שבעה שבועות יחזור לזרועותיך, אך כדי שהדבר התממש עליך להדליק נרות שבעה שבועות ולבקש על הנרות שלייבל יצא מציפורני הנאצים." רייבל׳ה ביצעה בקפדנות את דברי הרב ובשבוע השביעי הדליקה נרות והתפללה בכוונה רבה, אבל כלום לא קרה. מאוכזבת ועצובה נרדמה במיטתה ולפתע היא חולמת שמישהו דופק על חלונה וקורא ריבל׳ה!! ריבל׳ה!! והיא פותחת את הדלת ורואה את לייבל עם מדים של הצבא הפולני כשדש מעילו קרוע והוא מאובק ומלוכלך. לפתע התעוררה בבהלה לקריאה: "ריבל׳ה!! ריבל׳ה!!" היא פתחה את הדלת וראתה מולה את לייבל בדיוק כפי שחלמה.

הסיפור של לייבל

לייבל נלקח מאשתו אהובתו לצבא הפולני. הוא נפל בשבי ונלקח למחנה שבויים. במחנה לייבל לקה כמו רבים מחבריו בטיפוס הבטן, מחלה קשה וממיתה. גורלו היה ברור לו. באפיסת כוחות ישב על האדמה ממתין למוות. לפתע עלו במוחו געגועים לאהובתו ריבל׳ה ובכוחותו האחרונים החל לצייר את דמותה על החול באצבעותיו הצנומות. קצין גרמני ניגש אליו שאל אותו: "מי זו המופיעה בציור?" ולייבל השיב לו שזו אשתו. הגרמני שאל: "האם יש לכם ילדים?" ומשום מה לייבל ענה: "כן, שני ילדים", ואז הקצין אמר לו לצאת מהשורה ולקח אותו לביתו שבפאתי המחנה. הקצין סיפר שבמלחמת העולם הראשונה הוא נפל בשבי וקצין הציל את חייו. גם לו הייתה אישה ושני ילדים והוא רוצה ״להחזיר את הטובה״ כפי שהגדיר זאת. אשתו של הקצין האכילה את לייבל בדייסות ודאגה לו עד שהתאושש. אז ביקש ממנו הקצין לצייר את דיוקנו ודיוקן משפחתו (לייבל היה צייר מוכשר). לייבל הסכים ואז נתן לו הקצין כסף סוס ועגלה וביקש ממנו לסור לכפר הקרוב ולקנות את החומרים הנחוצים לציור. לייבל אסיר התודה לקח את העגלה ואת הכסף וחזר לאהובתו ליבל׳ה.

שניהם נמלטו לרוסיה ושרדו. ומאז הוקמה המשפחה וגדלה לתפארת.

ריבל'ה ולייבל

קצת עלי:

קראו לי מריאנה על שם סבתי, שקראו לה מרים. נולדתי בסופיה בולגריה, הגעתי לארץ בגיל שנה ואז החליפו לי את השם למרים. כשהגענו לארץ עברנו לחיות במעברת עין שמר למשך מספר חודשים, אחר כך עברנו לעיר ראשון לציון. גרנו בבתים משותפים כשבחדר הסמוך גרה משפחה אחרת כמו בקומונה. היה לנו מטבח משותף ושירותים משותפים. אבי היה חייט ואמי הייתה תופרת, הם עבדו בבית. לאחר שחסכו מעט כסף, קיבלו זכות לרכוש בית בשיכון מפ"מ בראשון לציון. בשיכון גדלתי ולמדתי מכיתה א'-ח'. השכונה הייתה קטנה וצפופה והאוכלוסייה הייתה מגוונת. היו משפחות של עוזבי קיבוץ, עולים חדשים מכל הגלויות ובעיקר הרבה מאוד ניצולי שואה. החיים היו מלאים בקשיים כלכליים. אכלנו לחם אחיד, מרגרינה ותפוזים. בצהריים אכלנו מרק קטניות ורק ביום שבת אכלנו עוף ושתינו תה. בשבת היינו נוסעים במשאית לחוף הים בראשון, היינו לוקחים איתנו אבטיח, ביצים קשות ועגבניות והיינו נשארים בחוף הים עד הערב. ליום ההולדת שלי קיבלתי סוכריות עדשים משוקולד וכל השנה חיכיתי ליום ההולדת. הייתה לנו חצר קטנה שאבי שתל בה עצי פרי וירקות, היינו אוכלים את מה שצמח בגינה. פעם בשבוע היו מדליקים את דוד החשמל והיינו מתקלחים רק פעם בשבוע. את הכביסה היו מכבסים בחצר. היינו עושים מדורה, שמים על האש את הכביסה בסיר עם סבון, מכבסים בעזרת כובסת ותולים על חבלים בחצר. לנו הילדים זה היה יום כיף. לא היה לנו צעצועים ובובות, שיחקנו בשכונה במחבואים ובקלס, בשש אבנים, המצאנו סיפורים, חידות ובדיחות, אהבנו לשיר ולנגן שירי ארץ ישראל.

עם ילדי השכונה

סיפור על סבא רבא ז'ק, החבל וה״נפוליאונים״

כשסבתי מירי הייתה ילדה קטנה, היא ראתה בארון הבגדים של הוריה ארנק עור ובתוכו פיסת חבל ומטבע מזהב. כששאלה אז את אביה לפשרו, ענה שיספר לה כשתגדל. ימים חלפו והסיפור סופר: אביה, ששמו היה ז׳ק, היה איש נעים הליכות, ג׳נטלמן אמיתי, תמים ורגוע. תמיד היה מוקף בחברים. יום בהיר אחד, ערב מלחמת העולם השנייה קרא לו חברו מהמדרכה שליד הבית: ״ז׳ק!, ז׳ק! יש לי בקשה ממך: יש לי חבר שרוצה לקנות טריקוטאז׳ (כלומר לבנים: תחתונים, גרביים) מהמפעל של חבר שלך, בקש ממנו שימכור לחברי". בערב ז'ק נפגש עם החבר, בעל מפעל הטקסטיל, וביקש ממנו את אשר חברו אמר לו.

בדיעבד הסתבר שמדינת בולגריה הכריזה על מכירה של לבנים רק דרך הממשלה ומי שמוכר באופן פרטי נחשב לעוסק ״בשוק שחור״. בהיעדר תקשורת, ז'ק לא ידע על החוק וגם לא הבין את משמעות מעשיו. כשבוע לאחר מכן נתפסו כארבעים סוחרים וביניהם ז׳ק וחבריו. הם הואשמו בעיסוק ב״שוק השחור״. בבולגריה התנהל משפט גדול ומפורסם. ליאון, אחיו הבכור של ז'ק, היה בחור עם תושייה. הוא אמר שיש לו הרבה ״נפוליאונים״ (הכוונה למטבעות זהב) והוא שיחד שופטים, שומרים ושוטרים, וכך ניצלו חייו של ז'ק והוא קיבל מאסר. אבל חברו קיבל עונש בתליה. החבל בארון הבגדים היה פיסה מהחבל שאיתו תלו את חברו הטוב.

צילום של המשפחה בבולגריה והמטבע שהציל את חייו של סבא רבא שלי

הזוית האישית

מירי ויפתח: מאד נהנינו מהמפגשים בבית הספר. זו הייתה חוויה נפלאה.