מאגר סיפורי מורשת

סיפורו הארוךקצר של סבא רבא מאיר שי מאת רון ועליזה דיקשטיין.

סיפור ארוך בגלל כמות התחנות שעבר בחייו. סיפור קצר מפני שנפטר בגיל 57.

 

אדם שניצל בזמן מלחמת העולם השנייה/השואה בזכות צמד המילים "שמע ישראל"

שי ארנו (שי מאיר, שם יהודי שלא נירשם ברשומים בחו"ל) נולד בתאריך 05.06.1920 בקוקונז'ד (kokonyosd), כפר קטן בטרנסילבניה הממוקמת בצפון מערב רומניה. ארנו נולד כבן זקונים לאליהו ורחל, אח צעיר לשני אחים בוגרים. משפחת שי הייתה משפחה מכובדת ומושרשת שנים רבות בכפר, למשפחה היו שטחים רבים ועסקים בכפר.

  משפחת שי בפתח ביתם בקוקונז'ד , הילד הקטן בתמונה הנו שי מאיר     

את ילדותו העביר ארנו בכפר, למד בבית ספר עממי 7 כיתות לימוד ובשעות אחר הצהריים למד ב"חדר" היהודי. בגיל 14 עבר ללמוד בישיבה בעיר סאטמר (szatmar), העיר הגדולה הקרובה לכפר מגוריו ובמקביל למד חייטות.

חבל טרנסילבניה, בו נולד ארנו, עבר משלטון רומניה לשלטון הונגריה ולהפך פעמים רבות,עד 1920 היה במקום שלטון הונגרי, בין השנים 1920-1940 שלטון רומני, ומשנת 1940 עד 1947 חזר השלטון ההונגרי. משנת 1947 ועד היום שלטון רומני.

בתחילת שנות ה-40, בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר צבאות הכיבוש של הנאצים הגיעו לאזור טרנסילבניה, סבא רבא, ארנו, גויס  לפלוגות העבודה של הצבא הונגרי.

ארנו היה במחנה כשנתיים וחצי, בתנאים קשים, כמעט ללא מזון ובתנאים סניטרים מינימאליים.

 

מאיר שי במדי הצבא הונגרי 

 

במהלך המלחמה החיילים שהיו במחנה בו שרת ארנו נשבו ע"י הצבא הרוסי.באחד הלילות, כאשר ארנו  לא היה יכול לסבול עוד את הרעב, יצא לשדות שמסביב למחנה בניסיון לחפש דבר מה לאכול.חיל רוסי ראה אותו וקרא לעברו לעצור תוך כדי כיוון הנשק על מנת להורגו. 

 

       לתדהמתו הגדולה, לא נשמעה ירייה.

לאחר מכן התברר כי גם החייל הרוסי היה יהודי ולכן לא ירה בו. 

חייו של סבא רבא, ארנו שי ניצלו בזכות משפט אותו מכירים ואומרים בעל פה יהודים בכל תפוצות העולם. בשנת 1945 כאשר המלחמה נגמרה חזר ארנו לכפרו ולא מצא אף אחד מבני ממשפחתו. הוריו ושני אחיו נרצחו בשואה. השכנים החזירו לו מספר תמונות משפחתיות ופריטים בודדים מתכולת הבית.

לאחר המלחמה קבע ארנו את מקום מגוריו בישוב סמוך לכפר הולדתו, כפר בשם הולמי ( halmi) שם נישא לבלנקה (ברכה) ולשניים נולדו שתי בנות. ארנו עבד כחייט וכך פרנס את משפחתו. ההורים ארנו ובלנקה, לא סיפרו לבנותיהם דבר על השואה, כל זמן שחיו ברומניה. המשפחה ניהלה חיים שקטים ורגילים ושמרה גם על הסממנים היהודיים. בשנת 1964 קיבלה המשפחה את אשרת הנסיעה לישראל והחלה במסע. 

 

המשפחה נסעה ברכבת מסאטמר (העיר הגדולה) לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, משם טסה לוינה, עיר הבירה של אוסטריה,משם שוב ברכבת לנאפולי שבאיטליה, נסיעה נוספת, הפעם באוטובוס, מנאפולי לברינדיזי, גם היא באיטליה ובסופו של דבר הפלגה מברינדיזי לנמל חיפה.

ביום 23.10.1964 הגיעה המשפחה, סוף סוף, לישראל.  

 

עליזה מספרת: "הגענו לחיפה ביום שישי בבוקר. פקידי הסוכנות שקיבלו את פנינו לא היו נחמדים. הם שינו את שם משפחתנו העברי היפה "שי" לשעיה ולאחר מכן, שלחו אותנו לירוחם ואמרו לאבי שירוחם מרוחקת כחצי שעת נסיעה מתל-אביב. לאחר הסברים רבים שאבי לא ממש הבין לאור קשיי השפה, העלו אותנו למונית ולאחר נסיעה שערכה יום שלם הגענו לירוחם.

 

אבי בדק את הדירה שקיבלנו הסתכל סביבו, חזר למונית ושאל את הנהג "אם הוא מוכן לקחת אותנו בחזרה לתל-אביב", אבי נאלץ לשלם לנהג המונית את כל הכספים שקיבל מפקידי הסוכנות עם ההגעה ארצה וכך הגענו לתל- אביב.

בשנת 1966 עברה המשפחה להתגורר בהרצליה

וניהלה חיי משפחה רגילים. ארנו עבד בארץ כחייט.