מאגר סיפורי מורשת

כמה יפה שהנושא אהבה נבחר השנה כנושא מוביל בתכנית הקשר הרב דורי המאורגן על ידי בית התפוצות. אם אני צריכה לבחור חוט מקשר בחיים שלי, אז אהבה הוא בהחלט החוט המקשר. אתחיל בסיפור אהבה למשפחתי: הורי, בעלי, בנותי, חתני ונכדי. ואעבור לסיפור אהבה אחר לתלמידי..

סיפור האהבה שלי מתחיל בזה שנולדתי כבת יחידה למשפחה אוהבת בבוקרשט שברומניה, הוריי חיו חיים טובים ונעימים ואני הייתי מוקפת בדודים ודודות גדלתי בתנאים טובים. בגיל 4 המשפחה החליטה לעלות ארצה, זה היה בשנת 1950 ועברנו את כל התלאות וחבלי הקליטה שהעולים החדשים עברו במדינה בת שנתיים. גרנו באוהל ואחר כך בבדון (צריף עשוי בד ברזנט), ישנו על מיטות ברזל ששימשו גם כשולחן אוכל – אכלנו על המיטות. המזוודות שהבאנו איתנו שימשו כארון, השירותים והמקלחות היו ציבוריות. במחשבה לאחור אני לא יכולה שלא לחשוב על הוריי האמיצים שעברו את כל התהליך הזה בגבורה ולא בהתמרמרות. גרנו במעברה שנתיים וחצי. האוהל עף לנו ברוח יותר מפעם ונשארנו בלי בית. הורי שלחו אותי להתחנן בפני נציג הסוכנות שיאפשר לנו לעבר לבדון, צריף מבד שהיה קצת יותר יציב אבל גם בו פגעה הרוח. את המים שלחו אותי להביא מברז ציבורי ליד בית קברות צבאי, הייתי קטנה וחצי דלי נשפך לי במעבר בין הברז לצריף. אחד השכנים הכין לי קבקבי עץ כדי שלא יתקלקלו לי הנעליים. התחלתי את כיתה א' בבית הספר של המעברה במחנה דוד. היה לי ילקוט, ואני זוכרת שכילדה קטנה כל הזמן נאלצתי לשמור על הילקוט מילדים גדולים ממני שלא היה להם ילקוט ובהפסקה רצו לקחת את שלי. ללכת לבית הספר היה עבורי פחד. יחד עם זה, גם מתקופה זו יש לי זיכרונות טובים: המורה שלי לקחה אותי ליום כיף בחיפה אצלה בבית, זו הייתה חוויה מרגשת ועובדה שאני זוכרת את זה עד היום. באמצע כיתה א' הורי הצליחו לעבור עם עוד משפחה בשותפות לבית אבן עם שרותים ומקלחת ואני חלקתי חדר עם ילדה מהמשפחה השנייה. לשמחתי אני זוכרת את תקופה זו כתקופת ילדות מאושרת. לא מזמן יצרתי קשר אחרי שישים שנה עם שש "ילדות" מהשכונה ואנחנו נפגשות בשמחה פעם בחודש. כולנו זוכרות את השנים האלה במתיקות ובאהבה. בתיכון למדתי בבית ספר "תיכון חדש". בשירות הצבאי הייתי מורה חיילת והגעתי לאוניברסיטה.

את סבא פגשתי ביום הראשון של הלימודים שלנו באוניברסיטה. עד היום יש בינינו ויכוח לא פתור מי התחיל עם מי. כמה מזל היה לי להיפגש בגיל 20 עם סבא. סבא הגיע ממשפחה שבניה היו מהחלוצים שבנו ישובים בארץ. ממייסדי כפר ויתקין, נהלל, גבעת ברנר, כפר חסידים, אשדות יעקוב. נולדו לנו שתי בנות מקסימות, שירי וליאור, שגורמות לנו הרבה שמחה ואושר. טל ושי הצטרפו למשפחה, אנחנו אוהבים אותם וגאים בהם. ואז נולדו הנכדים שהם משוש חיינו ואנו מלאים באהבה אליהם: יואבי, תמרי, ליבי, דנה, דוידי, וארי. והנה היום אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם ליבי הנכדה המתוקה, יפה, חכמה ואהובה שלי, ותודה על שבחרת בי לבילוי משותף נעים כל כך, ותודה שאת מאפשרת לי לספר לך על פעילות שאני מאוד גאה בה מחיי המקצועיים.

עוד בחירה מתוך אהבה הייתה הבחירה במקצוע ההוראה. בחירה שנעשתה בגיל צעיר והוכיחה את עצמה כטובה ונכונה עבורי. הייתי מורה לתנ"ך ובעלת תפקידים רבים ומגוונים בבית ספר אורט קרית ביאליק ואני גאה לספר שאני, כמחנכת כיתה י' בבית ספרי, יזמתי בשנת 1977 את תכנית "המחויבות האישית". זה התחיל אצלנו בכיתת החינוך שלי ועבר לכל השכבה. בשנת 1983 קיבלתי משר החינוך פרס חינוך על ש"יצרת קריטריונים חדשים בתחומי החינוך בדרכי יישומו". מבחינתי, רציתי לחנך את התלמידים לאזרחות טובה ופעילה, לנתינה, ולאחריות הדדית כדי שכולנו נחייה יחד במדינה ובחברה טובה יותר.

הזוית האישית

הנכדה ליבי: סבתא היה לי ממש כיף לעשות איתך את העבודה, נהניתי מאוד ואני שמחה שבחרתי בך! אני אוהבת אותך, ליבי.

סבתא שולמית: ליבי הנכדה המתוקה, יפה, חכמה ואהובה שלי, תודה על שבחרת בי לבילוי משותף נעים כל כך ותודה שאת מאפשרת לי לספר לך על פעילות שאני מאוד גאה בה מחיי המקצועיים.