מאגר סיפורי מורשת

סיפור אהבה תל אביבי

אני ושאול (בעלי ז"ל) הכרנו במסיבת יום הולדת של חבר משותף בתל אביב. שאול הציע לי לרקוד איתו והסכמתי, בסוף המסיבה הוא שאל אותי אם הוא יכול ללוות אותי הביתה, ואמרתי שכן. אז, הייתי תלמידה בתיכון ערב, נערה ביישנית מאוד שחיה רק שנים ספורות בארץ לאחר שעלתה מרומניה אחרי השואה והוחמאה מתשומת הלב שהבחור המבוגר ממנה, הגבוה והחסון, העניק לה.

כשראיתי אותו חשבתי שהוא בחור ממש מקסים, טוב לב, ושהוא בן-אדם אדיב ומנומס. הוא מאוד מצא חן בעיניי. הרגשתי שזו פשוט אהבה ממבט ראשון. מאוחר יותר, כשדיברנו על אותו ערב, הוא אמר לי שגם מבחינתו זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לפני שאול היו לי שני חברים, אבל אף אחד מהם לא החזיק מעמד הרבה זמן. אני ושאול היינו יוצאים בעיקר בסופי השבוע כי באמצע השבוע אני למדתי בתיכון. לפעמים, שאול היה בא לקחת אותי מבית הספר כדי שנוכל לצאת. היינו מתראים רק פעם או פעמיים בשבוע, כך היה נהוג בזמננו, וניסינו להתראות כמה שיותר.

כשהייתי בת 19 ושאול היה בן 24  התחתנו, לאחר שנה של חברות. כיום, כשאני מספרת לאנשים על החתונה שלי, רבים שואלים אותי למה לא לקחנו יותר את הזמן בקשר שלנו, וישר התחתנו. אני חושבת שאז, היה נורמלי ואף נהוג להתחתן בגיל צעיר ואנחנו לא היינו מקרה יוצא דופן. אבל, אם הייתי מתחתנת כיום, הייתי לוקחת את הזמן הרבה יותר בקשר שלנו, מכיוון שהיום יש את האפשרות הזו, ואז היינו חייבים להתחתן מאוד צעירים מכיוון שזו הייתה מעיין מוסכמה חברתית. הרבה אנשים גם אומרים לי שאלו בדיוק הגילאים שמבלים בהם, וטסים, וממש חוגגים את החיים, אבל אני בחרתי להתחתן בגיל הזה, ו"לדלג" על התקופה הזו, אז למה? למה להתחייב בגיל הזה? כשעוד כל החיים לפנייך? אני עשיתי את זה מכיוון שזה הרגיש לי נכון, אבל זה שהתחתנתי לא אומר שלא ביליתי, אנחנו בילינו, פשוט ביחד, וזה היה יותר טוב פי כמה מלבלות לבד. חוץ מזה, נישואים נותנים תחושת ביטחון מיוחדת שלא שווה לשום דבר, ואני העדפתי את חיי הנישואין על חיי הרווקות. עובדה, אני ושאול היינו נשואים 62 שנים ובכל שנה שחייתי איתו נהנתי ואהבתי אותו.

ביום נישואינו – 16.10.1955

אפילוג

לי ולשאול נולדו שלושה ילדים: דפנה (הבכורה), רינה (האמצעית) ויוסי (הקטן). לילדים שלנו נולדו ילדים ואנחנו קיבלנו שבעה נכדים. לאדם, הבכור שבנכדים, יש אישה ושני ילדים, ולכן יש לנו גם נינים. שאול נפטר בשנת 2017 (לפני שנה וחצי בערך) כתוצאה ממחלת הדמנציה שממנה סבל. למרות האובדן, אנחנו ממשיכים להיפגש בכל הזדמנות ולחגוג ביחד, ואנחנו ממשיכים להיות משפחה שמחה, מצחיקה וכיפית, וכמובן ממש גדולה.

הזוית האישית

סבתא נהנתה לעבוד עם מיכאלה ולספר לה דברים מעברה, מיכאלה נהנתה ללמוד מסבתא ולהפוך את הסיפור שלה לסיפור שאחרים יכולים לקרוא.