מאגר סיפורי מורשת

המשפחה גרה בתימן במחוז  "בצלאצל-חייק".סבתא מספרת שבתימן היו מחתנים את הילדים על ידי שידוך, אבל לא כמו היום, הכלה הייתה מגיעה לחתונה מכוסה במטפחת ורק בחתונה החתן והכלה היו רואים אחד את השני בנוסף היה מותר לגברים להתחתן עם כמה נשים .סבא של סבתי היה נשוי לשתי נשים. את סבתה רבה אימא של סבתי חיתנו בגיל 16. בגיל 18 היו לסבתא רבה שתי בנות שסבתי חדווה הייתה הבת השנייה. סבתי לא הייתה בבית הספר כי בתימן הבנות לא הלכו ללמוד בבית הספר כי לא היה, רק הבנים היו לומדים תורה בחדר.

בשלב מסוים התחילו אספות בכפר ובהן סיפרו ליהודים על ארץ ישראל ודוד בן גוריון. לאחר מספר מפגשים נפוצה בכפר שמועה שעומדים להגיע נציגים מישראל לקחת את יהודי תימן מהכפר ולעלותם לארץ ישראל. ההורים של סבתי מכרו את כל מה שרק יכלו.

ואז הגיעה הבשורה שכל משפחה תגיע לעיר "טאעז" שהייתה מרוחקת הרבה מאוד קילומטרים ממקום מגוריהם (כמו מחדרה לאילת).כל החמולה(המשפחה המורחבת) העמיסה את כל הרכוש שנשאר על גבי גמלים וחמורים ויצאה לדרך. תוך כדיי המסע במדבר הם נתקלו בערבים שניסו לשדוד אותם לפעמים הערבים הצליחו ולפעמים לא. כאשר החמולה הגיעה ל"טאעז" היא שהתה שם שבועיים בציפייה לעלות לארץ ישראל ואז נסגרה הכניסה והיציאה מתימן. היות וכל המשפחות היו ללא רכוש הם התחלקו לקבוצות של חמש משפחות בקבוצה, כל קבוצה קנתה בית. בגלל צפיפות רבה וחוסר ברופאים הרבה אנשים חלו ומתו.

 

אחותה הבכורה של סבתי שהייתה בת 10 חודשים נפטרה וכן אביה של סבתי נפטר,סבתא רבה הפכה להיות אלמנה עם ילדה – סבתי חדווה. את סבתא רבה המשפחה חיתנה מהר עם סבא רבה אהרון. היהודים שהגיעו ל"טאעז" פנו לאימאם שיעזור להם להגיע לארץ ישראל הוא הבטיח להם שישלח שליח. לאחר פרק זמן קצר האימאם העניק לכל יהודי אישור יציאה מתימן ושלח ליהודים שני "בבורים" שזה כלי רכב הדומה לאוטו. הם העמיסו על ה"בבור" שקים של פולי קפה ו 50 איש נסעו בכל "בבור" בעזרתו הם התקדמו לכיוון העיר "עדאן".

בדרך לעדאן הם עצרו ב"שרגא", כפר ערבי, בו הם הופרדו לשתי קבוצות נשים וגברים. את הגברים בדקו גברים ערבים ואת הנשים בדקו נשים ערביות כל מה שהם מצאו הם לקחו. יהודי שהצליח להחביא היה לו ויהודי שלא הצליח להחביא לא היה לו.

לאחר מכן הם המשיכו בדרך והגיעו לעיר "קעדה" שם הם לנו לילה אחד והמשיכו בדרכם עד ל"חונדוק" עיר שנמצאת ליד עדאן. כאן החמולה שהתה שבועיים כדי לנוח מהדרך הארוכה והמשיכה לעיר "חשד", זוהי עיר גדולה במדבר שהבתים היו בנויים מאוהלים. כאן המשפחה שהתה חודשיים, כל משפחה קיבלה תלושי מזון ובעזרת התלושים הם היו מקבלים אוכל. החיסרון של האוכל היה שהיהודים לא הכירו אותו הם לא היו רגילים לאוכל הזה ולכן היו מקיאים המון.

 

ב"חשד" היה ליהודים הפסקה מן הדרך ולכן הם התפנו לחתן את הילדים, לכן כל ערב הייתה חתונה, גבר אחד התחתן ערב ערב 10 פעמים……סבתא של סבתי נפטרה חודשיים לפני העלייה לארץ בעיר "חשד". ל"חשד" הגיעה אווירון שלקח את היהודים לארץ. יהודי אחד שידע שיהודיי תימן לא ראו אווירון מימיהם אמר להם שאסור לעלות לאווירון שום דבר חוץ מאנשים אחרת האווירון ייפול לים, לכן כולם מסרו לו את כל התכשיטים והרכוש המועט שהיה להם.

בשנת 1948 המשפחה עלתה לארץ ישראל. סבתי חדווה הייתה בת 4.המטוס נחת בלוד הם נלקחו לבית עולים. הם הופרדו בין גברים לנשים, קיבלו ארוחה חמה ומזרן והלכו לישון. למחרת סידרו אותם שלושה בכל קבוצה שפכו עליהם אבקת סיד כדי לחטא אותם ולאחר מכן חילקו להם בגדים נקיים אבל קצרים. את הבגדים רק הילדים הסכימו ללבוש המבוגרים לא הסכימו ללבוש כי לא היו רגילים לבגדים קצרים.

   

סבא רחמים 

אבא של סבי רחמים סבא רבה יוסף גרו בתימן במחוז אשר נקרא "בעדאן" ובכפר/עיר אשר נקרא "בני שמסן". סבא רבה היה מסתובב ביו הערבים שהיו עובדים בשדות. בגיל 6 בערך הגיע גילו של סבי ללמוד תורה. הוריו שלחו אותו אל הרבי. אצל הרבי למדו בערך 20 ילדים כאשר היו רק 3 ספרים. ספר אחד היה אצל הרבי שהשגיח שהילדים לא ידלגו על אף שורה ושני הספרים האחרים היו אצל הילדים. הילדים היו יושבים מסביב לספר ולכן הם למדו לקרוא מכל זווית – גם הפוך. המשמעת אצל הרבי הייתה נקה הילדים היו צריכים לשבת רק עם גב זקוף וראש מורכן כלפיי מטה לכיוון הספר, כך הרבי היה בטוח שכולם קוראים בספר.

 

כאשר היה מרים אחד הילדים את ראשו מן הספר הוא היה נענש. העונש היה ללכת עם הרבי לחדר הסמוך לפשוט חולצה והרבי היה מכה את הילד עם שוט על הגב החשוף. כשהילד היה חוזר לקבוצת התלמידים הוא היה אוחז אבן בידו את האבן הוא היה מניח מתחת לסנטר וכך הוא לא היה יכול להרים את הראש כי אז האבן הייתה נופלת. את השוט היה מכין הרבי מזנב של פרה את הזנב היה משמן כדיי שתהייה רכה ונוחה לשימוש.

 

לרבי היה מקצוע נוסף, הוא היה עובד בבית האריגה, שם היו אורגים במכונת יד בדים. סבא רבה הגיע לבית החרושת בגיל 17 ועבד שם שנתיים. בתימן במחוז בו סבא רבה היה גר היו היהודים עוסקים במסחר: בגדים, תכשיטים, בעלי חנויות ואף חלקם היו עוסקים במלאכה, כמו: סנדלרים וכדומה. והערבים היו מעבדים את שדות היהודים במחיר נמוך.

היהודים בכפרו של סבא רבה היו גרים בבתים שעליהם הם שילמו שכר דירה. למעשה היהודים פנו לערבים שיבנו להם בתים ולא היו מקבלים שכר תמורת עבודתם במקום הם קיבלו שכר קטן חודש בחודשו וכך זה נמשך כל חייה של המשפחה עד שהיא הייתה עוזבת את הבית ולבית נכנסו דיירים חדשים.

התנאים למחיה היו קשים. מים הם הביאו בעזרת דליים מהמעיין וחשמל הם השתמשו במנורות נפט. הנשים היו יושבות בבית ומכינות אוכל. את הפיתות הן היו אופות בטבון שהיה עשוי מחול רטוב, בוץ. לחם לא היה. בכפר היה בית כנסת אחד וכל היהודים מגיל 18 ומעלה היו תורמים פעם בחודש מטבע אחד לבית הכנסת. כך היה לבית הכנסת סכום כסף קטן כל חודש והרבנים הקשישים היו מעודכנים לגבי מספר היהודים מעל גיל 18 בכפר. רופאים לא היו. אנשים שחלו היו מחכים לישועה מהשם. אם הייתה ישועה – הבריא האדם ואם לאו היהודים הבינו שזהו גורלו של האדם. בדרך זו היו נפטרים הרבה מאוד אנשים במיוחד תינוקות.

הנשים היו יולדות בבית בעזרת חברות שהיו משתמשות ב"אלה". סבא רבה יוסף התחתן בגיל 19 עם סבתא רבה תמרה בתימן. בתימן לא אפשרו לכל יהודי שרצה לעלות לארץ ישראל לצאת מתימן. לכן סבא רבה חיפש דרך לצאת מתימן. סבא רבה יוסף היה מבין הצעירים שצעדו ברגל דרך ארוכה עד שהגיעו לעיר "עדאן" והקשישים התחפשו לערבים ועשו את אותה דרך על גבי גמלים וחמורים. ב"עדאן" הם התאכסנו אצל יהודים אחרים שהם לא הכירו לפני.

ב"עדאן" סבא רבה יוסף פנה לאחראי יהודי תימן מר ציון אהרוני שילם לו את הוצאות הדרך לעליה לארץ ישראל וחיכה ליום הנכסף. בדיוק בזמן זה נאסרה הכניסה והיציאה מתימן ליהודים. על – כן סבא רבה עם משפחתו התעכבו ב"עדאן" שנתיים.

כעבור שנתיים הגיע הרגע, הערבים הכינו את היהודים לעליה לאנייה ונאסר על היהודים להוציא כל דבר מתימן גם לא כסף. הערבים העלו את היהודים על האנייה והיא הפליגה לנמל ב"פורט – סעיד". בנמל זה היהודים החליפו אנייה ואיתה הפליגו לנמל חיפה.

חלק ממשפחתו של סבא רבא נשארה בתימן ואיתם סבי. הוא התכתב בכתב רש"י (ראה דוגמאות למכתבים המקור שמור אצל אימי).

בחיפה כל העולים התאכסנו בבית עולים למשך שבוע עד שכל משפחה בחרה מכל האפשרויות מקום להתיישב בו. סבא רבה יוסף יחד עם אשתו סבתא רבה תמרה בחרו בחדרה ולכאן הגיעו בעזרת רכבת. כל עולה קיבל סכום כסף קטן להתחלת החיים בארץ ישראל והכי מצחיק שאותו הם שילמו לנסיעה ברכבת.

סבא רבה יוסף עלה לארץ בשנת 1936 ובשנת 1937 סבי רחמים נולד. בתחילה סבא רבה השכיר דירה אצל יהודים אשר עזרו למשפחה להתאקלם וסבא רבה עבד בפרדסים. בשנת 1945 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הפסיקו לעבוד למשך שנה וגייסו את כולם לצבא. סבא רבה גויס בשנת 1947. בפרדסים החליפו את היהודים ערבים אשר היו זמינים כי הם לא גויסו לצבא.

 

לאחר השירות הצבאי היו הרבה יהודים שלא יכלו לחזור למקום עבודתם. הם היו מובטלים וקיבלו שכר מההסתדרות. שכר עבודה של יהודי ליום 20 גרושים. שכר עבודה של ערבי ליום 12 גרושים. דוגמה למטבעות מצורפת בעבודה. לאחר השירות הצבאי שבא רבה היה שייך ל"אצל" זו הייתה מחתרת ובעזרתה הם קיבלו נשק וככה שמרו ברחובות על תושבי חדרה.

בשנת 1963 סבא רחמים פגש את סבתא חדווה והם נשאו. בשנת 1964 נולדה אימי דורית.

 

יהדות תימן: "יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה."

תשע"ה