מאגר סיפורי מורשת

סבתי רינה נולדה ב-1952 בקזבלנקה שבמרוקו.

בערך בשנת 1959, כשסבתא הייתה בת 7, היא ומשפחתה רצו לעלות לארץ. אך זה לא היה כל כך פשוט משום שהמוסלמים ותושבי מרוקו לא רצו שאף אחד יצא מארצם. ולכן, בלילה כשכולם ישנו, סבתא שלי ומשפחתה התגנבו, בעזרת קבוצות של יהודים אחרים, שעזרו להם לברוח, כדי שאף אחד לא ישמע. "פחדתי מאוד שישמעו אותנו, הייתי מאוד זהירה, כי אם היו שומעים אותך, אתה בסכנה" אמרה סבתא. וכך, בשקט בשקט התגנבו סבתא שלי ומשפחתה ועלו על ספינה ושטו לישראל.

סבתא מספרת שבזמן השיט היא ומשפחתה מאוד פחדו שיתפסו אותם. היו קבוצות של יהודים שדאגו להם, הביאו להם אוכל ושתייה לדרך. "זאת חוויה מאוד משמעותית לילדה בת 7, זאת חוויה שלא אשכח לעולם".

השוני בין היחסים עם הערבים במרוקו ובישראל

כשעוד חייה במרוקו, סבתא מספרת שלמרות שהייתה מאוד קטנה במרוקו (משום שעלתה לארץ כבר בגיל 7), משהו שזכור לה במיוחד זה היחסים הטובים עם המוסלמים "זה זכור לי כי זה אחרת כאן בארץ. למרות שגם פה בארץ יש מוסלמים שחברים טובים של יהודים, במרוקו זה היה אחרת". סבתי אומרת שאולי יש אנשים שיחשבו שזה חסר משמעות, ושזה רק חברות עם מוסלמים, אבל זה יותר מזה. סבתא אומרת, התחברנו בגלל האופי והאישיות של כל אחד ואחד מאיתנו, לא בגלל הלאום. סבתא אמרה, שיחקנו ביחד, למדנו ביחד, דיברנו באותה שפה, לא יכלו לזהות מי יהודי ומי מוסלמי. "אפילו כשעליתי לארץ היה לי עצוב להיפרד מחברי המוסלמים"

הזוית האישית

שיר – הסיפור הזה הראה לי שחברות היא מעל הכל, סבתי היא בן אדם שלא שופט אדם אחר לפי לאום או עדה, אלא לפי מה שמאפיין אותו, הבן אדם שהוא ואיך שהוא מתייחס לאנשים אחרים. ואני רואה בזה משהו טהור.