מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בדמשק שבסוריה. כאשר הייתי תינוקת בת פחות משנה, בשנת 1942, באו אנשים מהסוכנות היהודית להעלות ילדים ונוער לארץ מלבנון ומסוריה, משום שהנאצים הגיעו לעיר בלמן שבמצרים, וגם משום שההתיישבות בישראל הייתה מצומצמת מאוד. בין הילדים שעלו לארץ היו גם שני האחים שלי ייני שהיה בן תשע, ושמחה שהייתה בת שבע. העלייה שלהם הייתה קשה מאוד. הם הלכו שלוש יממות ברגל: ישנו ביום והלכו בלילה. כאשר הגיעו לארץ הם היו עייפים ופצועים מהקוצים ומהאבנים בדרך. כעבור זמן מה, הם חולקו לקיבוצים.

בשנת 1956 הצלחנו לעלות לארץ עליה מותרת, לאחר שאבי חתם על טופס וויתור על האזרחות הסורית ועל הרכוש שלנו. הגענו לטורקיה והפלגנו על אניית מסע לחיפה ארבעתנו: אימי, אבי, אחותי שרה ואני. לאחר שלושה ימים של הפלגה אימי הביטה עם שחר דרך החלון וראתה את אורות חיפה. היא רצה אלינו ובשרה לנו בשמחה רבה שהגענו לארץ ישראל! השמחה הייתה כפולה גם משום שהגענו לארץ ישראל וגם כי סוף סוף עמדנו לפגוש את אחינו אחרי 12 שנות פרידה. במפגש התברר כי אחי היה נשוי ואף כי אחותי הגדולה הייתה חיילת. אני ואחותי הקטנה עמדנו על סיפון האנייה, הסתכלנו מטה וראינו את אחינו יפה התואר ואת אחותינו במדי צה"ל (כמובן שלא ידנו שהם האחים שלנו). בגלל שלא היכרנו אחד את השני כי בפעם האחרונה שהתראינו הייתי תינוקת, אחי החליט לצעוק את השמות שלנו: "שרה! גינת!" ומיד הבנו שהם האחים שלנו. משם נסענו לדגניה א' (הקיבוץ הראשון בארץ). הייתי בת 13 וחצי. היה לי מאוד קשה להסתגל למגורים בארץ מכמה סיבות: בגלל השפה החדשה, בגלל החברים החדשים וגם משום שהמקום חדש לי. לא הכרתי כלום מהשפה ולכן כשהגענו לקיבוץ למדנו עם מורה פרטית מהקיבוץ קרוא וכתוב. לאחר ששה חודשי לימוד השפה העברית הלכתי לבית הספר לכיתה ח' ולבסוף נהייתי ישראלית כמו כולם.

הזוית האישית

סבתא גינת: המפגשים עם הנכד שלי נדב בבית ספר חוב"ב ועם כל הסבים הסבתות והנכדים/נכדות היו מאוד נעימים ושמחים.

נדב סלומון: בשבילי המפגשים היו מאוד נעימים ושמחים, ושמחתי שאני יכול לבלות יותר זמן עם סבתא שלי שאני לא רואה אותה הרבה.