מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

שמי מיכל קופרמן ואני סבתא של אלמוג גלבגיסר.

כמו הסבא והסבתא שלי, מנחם מנדל קריץ ואסתרה קריץ, לבית רייכשטדט, גם אני אוהבת לספר על הדורות הקדומים. הספורים חלקם יפים ומצחיקים וחלקם עצובים, אבל אני לא מרגישה שזה הוא שק כבד שרק רוצים להניח. אני מקווה שגם אלמוג יחשוב כך וישמח ללקט מתוך הסיפור שלי את מה שהוא יספר לילדיו ולנכדיו.

הסיפור מתחלק לשניים: לפני שעליתי לארץ ואחרי העליה

משפחתי ואני חיכינו שנים רבות כדי לקבל אשרת יציאה מרומניה לישראל. אני אמנם הייתי רק בת שמונה וחצי כשעליתי לארץ בשנת 1964, אבל הורי מרגו ונתן אונגוריאנו סורבו ולא יכלו לקבל אשרת יציאה מרומניה, במשך 10 שנים.

אומנם לאורך כל ילדותי חוויתי את החגים כמו ראש השנה, פסח, פורים (החג החביב עלי) וט"ו בשבט שבו נהגנו לסיים כל סדר ט"ו בשבט באמירה "בשנה הבאה בירושלים", אבל יום בהיר אחד הושיבו אותי לשיחה חשובה ואמרו לי כך: "את יודעת, מיכאלה (כך קראו לי אז), אנחנו רוצים לעזוב את רומניה ולעלות לישראל כי אנחנו יהודים". עד אז לא הרגשתי שום הבדל ביני לבין החברים והחברות שלי הלא יהודים. פתאום אני יהודייה! מה זה אומר?

מה שזה אמר לי היה מצד אחד מאוד מבטיח – עתיד חדש בארץ חדשה – ומצד שני פרידה כואבת מסבא וסבתא ודודה שאהבתי ולא קבלו אשרת יציאה. ב- 2 בינואר עלינו למטוס בבוקרשט וטסנו לוינה.

מוינה לקחו אותנו ברכבת לילה לונציה ושם שיכנו אותנו במבנה שהזכיר לאבי את המחנה ריכוז ששרד בימי מלחמת העולם השנייה. משפחות אחרות שמחו להיות באיטליה אבל אבי לא הסכים לשהות ו"שיגע" את אנשי הסוכנות למצוא לנו דרך הכי מהירה להגיע לארץ. למחרת, אמרנו שלום ליונים בכיכר סאן מרקו ועלינו על האנייה "מסופוטאמיה" שהביאה אותנו לחיפה. כבר על האנייה שאלו נציגי הסוכנות "לאן אתם רוצים להגיע ולהתיישב בארץ?".

חברים טובים שלנו כבר היו באשדוד וכתבו לנו שכדאי לבקש דירה כי בעיר נמל יש סיכוי טוב למצוא עבודה וגם חוף ים נחמד שהוא בילוי חינם בסופי השבוע. הטנדר שלקח אותנו מחיפה לא עצר בדרך אבל מן החלון הפתוח נכנס לאפנו ריח ניחוח של פרדסים ושל שיחי יסמין. באשדוד קבלנו דירה קטנה של חדר וחצי עם מרפסת שהשקיפה לדיונות, מיטות ברזל עם מזרוני קש, שולחן קטן ושני כסאות.

בית הספר שבו הייתי אמורה ללמוד עוד לא נבנה ולכן נשלחתי לפנימיית "אונים" בכפר סבא. הורי אז למדו עברית באולפן "בורוכוב" בגבעתיים. בכל יום שישי היו באים ולוקחים אותי לסוף שבוע באשדוד וכך עברה לה כיתה ג'. בכיתה ד' למדתי בממלכתי דתי שהיה הכי קרוב לבית ברחוב משמר הירדן. בכיתה ה עברתי לביה"ס "אילנות" ושם סיימתי כתה ח'. את בת המצווה שלי חגגו לי בחצר בית הספר. על השולחנות שהוצאו מן הכיתה אמי פרשה סדינים לבנים והדודים מאשקלון הביאו רדיו טייפ דאבל קסט חדיש. אמנם לא הייתה מאושרת ממני אבל המיתון הקשה היה בעיצומו והורי נאלצו להתמודד עם קשיי פרנסה רציניים.

יום יום היו נוסעים לתל אביב בבוקר לחפש עבודה. כאשר מצאו עשו הכל כדי להשתלב ופעמים אחדות פוטרו אחרי כמה חודשים רק כי המעבידים לא רצו לתת קביעות. אני הפכתי לעצמאית מאוד. כל בוקר הורי היו עולים לאוטובוס לתל אביב בשעה שש וחוזרים בשבע או שמונה בערב. את הקניות במכלת עשיתי בדרך מבית הספר, את האוכל חממתי לעצמי על הגז ואת רוב שעות אחר הצהריים העברתי עם החברים בתנועת הנוער העובד והלומד. בחופשות הקיץ  התגלגלנו על הדיונות במכנסיים קצרים וחולצות בטן וכדי להצטנן מן החום הגדול ירדנו לטבול בנחל לכיש.

מלחמת ששת הימים פרצה והמתח הגדול שלפניה התפוגג, הורי מצאו עבודה קבועה ומסודרת והעתיד נראה טוב יותר.

בסוף כיתה ח' הורי החליטו שנעבור לתל אביב.  דירה לא היתה וגם לא כל כך היה כסף לשכור ולכן התפצלנו. אני גרתי שנה אצל דודתי הרווקה ביד אליהו, אמי אצל דודה זקנה ברמת גן ואבי אצל אחיו הגרוש במרכז תל אביב. כעבור זמן חסכו פרוטה לפרוטה וקנו במשכנתא חונקת דירה קטנה של שני חדרים ברמת גן.

סיפור העלייה שלנו לישראל הוא סיפור של קליטה מאוד מוצלחת בזכות העקשנות של אבי לעלות לארץ, בזכות החריצות של אמי ועידוד רב מצד קרובי המשפחה וגם קצת עזרה ממשית. למשל' הדודים מאשקלון שבאו ביום הגעתנו לאשדוד כשלא היה לנו אפילו סדין ושמיכה והביאו כל מה שהיה להם בבית, כלים, פרימוס… ודודי, הרמן שעבד בבנק לאומי ולקח הלוואה על שמו בשבילנו כדי שנוכל לקנות מקרר…

אני אסירת תודה לאלוהים שזימן לי חברות טובות לחדר בפנימיה שבזכותן למדתי עברית במהרה.

בגיל 15 הכרתי את אלי הצבר החתיך שלי וכעבור שנים יפות של אהבת נעורים התחתנו אבל לא לפני ששרתתי בצה"ל. אמנם לא שרות מלא כי הייתי כבר מאורסת לו אבל שירות משמעותי עבורי. הייתי חיילת חיב"ה, (חיילות בשרות המשטרה) וכיון שהתגייסתי מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה נפלו רבים מחברי לשכבה בעירוני א' תל אביב, היה לי חשוב לתת למדינה שקיבלה אותי כל כך יפה. תפקידנו היה לשמור ולמנוע פיגועים במקומות הומים בתל אביב כמו שוק הכרמל ויום אחד אפילו נאלצתי להצטרף למרדף אחרי חשוד. מצד אחד שמחתי שאנשי משמר הגבול תפסו את מי שהיה ברור שהתכוון לפגע ומצד שני נחרדתי מן הצעקות שלו כשחטף מהם מכות נמרצות.

אחרי החתונה התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב תואר ראשון בבלשנות ותעודת הוראה. שנים מאוחר יותר המשכתי לתואר שני בספרות אנגלית ועד היום אני מלמדת ושמחה על ההזדמנות שניתנה לי לתרום את כל כולי למערכת החינוך ולקליטת עולים באשר התאפשר לי.

ולסיום, יש באמתחתי עוד סיפורים רבים.

סבא שלי מצד אבי, דוד אונגוריאנו המכונה דויד "האדום (בחור ישיבה) עילוי ושבגיל מאוד צעיר היה מוכן למבחני ההסמכה לרבנות אבל העדיף ללמוד מקצוע (רצענות) כי חשש לחיות על כספי הנדיבים. הסבא שכבר הזכרתי מנחם מנדל שירת בצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה במשמר הגבול. הוא זכה באות כבוד ובחלקת אדמה כפרס על מעשה גבורה בקרב. עם כל זאת, בפרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה עבדים למשך 4 שנים.  עבודת הפרך (פיצוץ מנהרות בתוך הרי הקרפטים והנחת מסילות ברזל) לא שברה אותו אבל כשחזר לבוקרשט היה כמו קפיץ מתוח וכל רעש הקפיץ אותו.

עם זאת תמיד סיפר בדיחות ואהב לעשות לנו מתיחות.

בילדותו למד בחיידר בעיירה דורוחוי וכך כשזכה לעלות לארץ כשנה אחרינו היה כל כך גאה בעצמו שהוא יודע לקרוא את שמות הרחובות. אמנם המבטא היה קצת מצחיק (מלעיל ולא מלרע) אבל לפחות לא הרגיש לגמרי זר וסבתא אסתרה האהובה שלי שמפאת גילה כבר לא שמעה כל כך טוב ולכן גם לא הספיקה ללמוד עברית, שיבשה את המלה 'עברית' וחשבה שזה מוזר ששמה של השפה בארץ יהיה 'קיבריט' (ברומנית – גפרור)

והכל אמת לאמיתה!

הזוית האישית

סבתא: מכל מה שלמדתי בחיי, הכי חשוב הוא הקשר בין הדורות והמצווה הכי חשובה אולי היא " והגדת לבנך/בתך".

אלמוג: היה לי מאוד חשוב להכיר את סיפור החיים והעליה לארץ של סבתא שלי וכך "הרווחתי" גם זמן איכות עם סבתא מיכל הייתי חיילת חיב"ה, (חיילות בשרות המשטרה) וכיון שהתגייסתי מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה נפלו רבים מחברי לשכבה בעירוני א' תל אביב, היה לי חשוב לתת למדינה שקיבלה אותי כל כך יפה. תפקידנו היה לשמור ולמנוע פיגועים במקומות הומים בתל אביב כמו שוק הכרמל ויום אחד אפילו נאלצתי להצטרף למרדף אחרי חשוד. מצד אחד שמחתי שאנשי משמר הגבול תפסו את מי שהיה ברור שהתכוון לפגע ומצד שני נחרדתי מן הצעקות שלו כשחטף מהם מכות נמרצות.

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי