מאגר סיפורי מורשת

כך הכרתי את זחוג

בשנת 1950 עברנו ממעברת "ברנדס" שבחדרה לזכרון יעקב. הייתי בן עשר כשהלכתי ללמוד בבית ספר "נילי" הקליטה הייתה קשה מכפי שאפשר לתאר, השפה העברית טרם הייתה שגורה בפי ואף לא הכרתי את השחצנות ויהירות הצברית. בגלל קשיי השפה התקשורת ביני לבין  התלמידים לא הייתה טובה. אבל מיד גיליתי מנהג מוזר, כל תלמיד אחרי שהוא מסתפר, במקום לומר לו יופי של תספורת, נותנים לו צ'פחה בראש.

והנה בוקר אחד נכנס לכיתה תלמיד בשם ינון, ראיתי שהוא אחרי תספורת חדשה. ומאחר שרציתי להיות ככל התלמידים הצברים, חיכיתי להפסקה ובהפסקה ניגשתי אל ינון. ינון היה ילד קטן, רזה וצנום ולעומתו אני הייתי ג'בר גדול וחזק. לכן כאשר נתתי לו צ'פחה (צפיחס),  מהמכה –  הוא כל כך נפגע עד שכמעט פרץ בבכי, אך הוא התעשת מהר ובקול חנוק אמר לי: "תראה! לי אין כוח להחזיר לך על המכה שנתת לי, אבל דע לך  מחר אביא זחוג לבית הספר והוא יתחשבן איתך!" "מי זה זחוג, איזה בריון הוא?" שאלתי בתמיהה. "אתה תראה אותו מחר" השיב ולא הוסיף לדבר.

למחרת בבוקר אני פוגש את ינון בחצר בית הספר והנה הוא לבד. "איפה הוא, זחוג?" שאלתי, והמשכתי: "אני מצפה ורוצה לראותו!"  "אתה תראה אותו בהפסקה הגדולה" ינון השיב ובצעדים מהירים נכנס לכיתה. ואני לראשונה, למשמע דבריו התחלתי לדאוג. חשבתי לעצמי  'מי הגיבור הזה, זחוג!'.

הגיעה ההפסקה הגדולה, כל התלמידים רצו לחצר ואני יחידי מחפש את זחוג. עיניי תרות ופוגשות את ינון לבדו. "ינון מה קרה, איפה הוא?! ינון ענה לי: "עוד רגע, סבלנות.

"ותוך כדי שהוא מדבר שלף מכיסו צנצנת  מזכוכית קטנה, ובזריזות, פתח את המכסה הכניס כף ידו ומבלי שאבין מה הוא עושה, הוציא ידו מהבקבוק וזרק על פניי, אל תוך עיניי, חומר אדום ירוק.  באותו הרגע חשכו עיניי, הפנים בערו והעיניים שרפו, אש! הרגשתי כאילו והייתי בתוך אש בוערת. לא ידעתי את נפשי, מה עליי לעשות במקרה כזה? רצתי מהר לברזייה שטפתי את פניי ואת עיניי, אך ככל שאני שוטף זה בער יותר ויותר, לא יכולתי לשאת את הכאב, זה היה בלתי נסבל.

ינון שעמד לידי חייך וחיכך ידיו זו בזו בסיפוק ואמר: "אמרתי לך שאביא את זחוג והוא יטפל בך!" והמשיך: "עכשיו אתה יודע מי זה סחוג, נכון?"

כך למדתי להכיר את זחוג, זה היה נורא!!

במרוצת השנים טעמתי מהזחוג גיליתי שהוא טעים, פיקנטי חריף, ולו ניחוח מיוחד. הזחוג הפך לחלק בלתי נפרד מהמטבח שלנו.

רק לא בעיניים!!!

עם חברי כתתי

הבלונדי והשמן

בשנת 1954 למדתי בבית ספר "נילי" ועדיין הייתי עולה חדש, כמוני, כל העולים חשנו זרים ולא מקובלים. באותה התקופה היינו מגיעים לבי"ס מכל השכונות, מי באופניים ומי ברגל. ככה כל ימות השנה. אף פעם לא התלוננו. היינו מרוצים. בשובי מבי"ס, בדרכי הביתה, יחד עם חברי, מאיר יקר קנר (גם עולה חדש), כעולים חדשים הילדים הצברים ביניהם השמן לא נתנו לנו את התענוג ללכת בשקט. המריבות בין התלמידים  לבינינו הלכו ותכפו, היו תלמידים שאהבו להעליב אותנו, להתיז עלינו מים, היו מקללים, לועגים וצוחקים עלינו ועל איך שאנחנו מתלבשים, היו משבשים בכוונה את שמותינו לי קראו יוריק ואותם תלמידים קראו לי מוריק שמיריק ולמאיר יקר קנר, קראו, יקר – קקר. אך התעלמנו מהם והמשכנו בדרכינו. מדובר בריטואל החוזר על עצמו, מידי  יום ביומו, בדרכינו הביתה דרך רחוב ביאליק חיכו לנו שני ילדים השמן והבלונדי, הציקו לנו, נתנו לנו צ'פחות ואף בעטו בנו.

אני ומאיר חברי (כך כל העולים  החדשים), חשנו זרים ולא רצויים, במדינתנו, וזה היה קשה.

באותה התקופה לא הייתה טלוויזיה, רוב התלמידים אהבו לקרוא ספרים, ספרי הרפתקאות ובמיוחד אהבו את "חסמבה" של יגאל מוסינזון. הילדים היו מוקסמים מהסיפורים ובמיוחד סיפורי "חסמבה" השפיעו עליהם. לכן הם ניסו לחקות את הגיבורים וכל הפעולות הוסבו נגדנו. הילדים התגרו בנו, העולים החדשים, כי נחשבנו בעיניהם ילדים חלשים, כיוון שלא פעלנו ולא הגנו על עצמינו מפני הנאצים, כינו אותנו "סבונים" ופחדנים לעומת גיבורי "חסמבה" הילדים שנלחמו נגד הערבים והאנגלים ויכלו להם.

והנה יום אחד בשובנו מבי"ס, מאיר ואני, כהרגלנו עברנו ברגל, דרך רחוב ביאליק, שם חיכו לנו, השמן והבלונדי, אך הפעם אחזו בידיהם מקלות. מיד הבנו שהם אורבים לבואנו. אמרתי למאיר, באידיש : "וואס מינסטאו" = "מה דעתך?" והמשכתי: "חייבים לעשות לזה סוף!"  ומאיר ענה לי: "תראה הם מתנהגים כמו שהגויים התנהגו אלינו, הם כל כך שונאים אותנו!" שאלתי אותו: "את מי אתה רוצה ללמד…" מאיר ענה לי: "את הבלונדי." אמרתי: "אין בעיה, אני את השמן".

נחושים בדעתנו המשכנו להתקדם לעברם, ברגע שהגענו לידם, מבלי לחשוב פעמיים, זרקנו את הילקוטים מעלינו, ותוך שניות שני ה"גיבורים" שכבו על האדמה ומקלותיהם בידיהם. לא משנה באיזו פעולה נקטנו, שניהם היו מנוטרלים וזה  היה לקח חשוב.

מיד הרמנו ילקוטינו על שכמנו והמשכנו בדרכינו, עצרנו בחצר הבית של משפחת ויסמן, ניגשנו לברז ,שתינו מים לרוויה והמשכנו מרוצים מהתוצאות, לכיוון הבית, אני לשכונת רמז ומאיר לשכונת הגורן. למחרת הגעתי באיחור לבי"ס תוך כדי שאני עולה במדרגות לכיוון הכיתה פגשתי אדם מבוגר ולא מוכר, לבוש בגדי חאקי. האיש עצר אותי ושאל: "ילד אתה לומד כאן בבי"ס?" "כן" השיבותי לו. המבוגר המשיך לשאול: "אז אתה בטח מכיר ילד בשם יוריק פינס". "וודאי שאני מכיר, מדובר בילד ג'בר ממש בריון, הוא לומד בכיתה שבמעלה המדרגות בצד שמאל" עניתי. מיד הבנתי במי מדובר, האיש הוא האבא של השמן. הסתובבתי וחזרתי על עקבותיי, חזרתי הביתה. מרוב פחד ימים רבים ישבתי בבית ולא למדתי.

מהמקרה הזה השגנו דבר חשוב מאוד, יותר לא הטרידו אותנו, לא גדולים מאתנו ולא הקטנים יותר.

ושקטה הארץ שבעים שנה!

אסתר פינס, אשתו של יוסף, כתבה את סיפור חיי משפחתו של יוסף  בספרה "והגדת לבנך" .

אסתר, אשתו של יוסף, מוסיפה:

יוסי נולד בנובמבר 1940 (ראו בספר עמוד 45). אחרי המלחמה לקחו אותם למחנה עקורים בגרמניה (עמוד 85 בספר). שם חילקו לכל הפליטים תלושים למזון כגון: חלב, חמאה, גבינה… חמי, על מנת לקבל יותר תלושים, הקטין בשנה את גיל שני בניו, מרדכי (מקס) הבכור, ואת יוסף, לכן בתעודת הזהות רשום שנת לידה 1941.

רוב בני המשפחה נספו בשואה.

נרם הזוכר תמיד

של ששת מיליונים קורבנות השטן העוכר

יהבהב בשלהבת חיה

לארצנו האחת – אין שנייה

ארץ ישראל, אין לנו ארץ אחרת!!

האמת סופה לנצח. "נצח ישראל לא ישקר"

הזוית האישית

יוסף שיתף את סיפוריו במסגרת פרויקט "שבעים סיפורים" שנערך בבי"ס ניל"י בזכרון יעקב לרגל שבעים שנה למדינה.