מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי (ווילהם מייארצ'יק), היה מהנדס חשמל ראשי בברלין. כשהרגיש שהאנטישמיות התחילה הוא עבר לשוויץ ושם פגש את פנחס רוטנברג, שיסד את חברת החשמל בארץ. רוטנברג חיפש מהנדס שיתכנן את תחנת הכוח בנהריים על גבול ירדן (1928). כשהסבא ראה את החלוצים היהודים הוא החליט שהוא רוצה לבוא לארץ. כעבור זמן קצר הוא בנה בארץ בית גדול מאוד על הכרמל.

החוויה בבית יתומים של הנזירות הקתוליות

בשנת 1937 נולדתי בפלסטינה. במשך שלוש שנים גרנו בבית שבנה סבי. בימים ההם הצבא הגרמני הגיע לשערי מצרים. המנדט הבריטי פחד שהנאצים יפלשו לפלסטינה. מאחר שהיינו נתינים בריטים רק האמהות וילדיהן נאלצו, לפי פקודה, להתפנות מהארץ. הפלגנו באוניית מלחמה ליוהנסבורג שבדרום אפריקה, בגלל תנאי המלחמה (הייתי בת שלוש) שמו אותי ואת אחי בבית יתומים של נזירות קתוליות, מאחר שאמא שלי רצתה להמשיך את לימודיה אוניברסיטה. זכור לי ששיטת המשמעת במוסד הזה הייתה שילד צריך לצבור כל יום כוכב ובתום השבוע אם היו לו שבעה כוכבים היה מקבל חפיסת שוקולד (זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה  בזמן ששוקולד היה מצרך נדיר מאוד). כשסוף סוף זכיתי בחפיסה רציתי שהיו לי חברים ולכן חילקתי את כל החפיסה. כל ילד קיבל את הקובייה שלו ואחרי זה ברח, לבסוף נשארתי בלי חברים ובלי השוקולד.

הסיפור על ג'ליאן הגדולה וג'ליאן הקטנה

עוד סיפור מאותה תקופה היה שהייתה לי חברה חדשה, הכובסת של הפנימייה. דיברתי איתה בערב ובמקרה, למחרת בבוקר, הצלחתי להיות ראשונה בחדר אוכל, מי שהגיע ראשון זכה באותו בוקר לאכול עם כף מזהב. התיישבתי מול כף הזהב אבל כעבור כמה דקות ניגשה אליי נזירה ואמרה לי לעלות מיד לקומה השנייה וללכת למיטה. לא הבנתי מה עשיתי. שכבתי שם 4 שעות עד שהגיעה נזירה, היא התנצלה לפני שהייתה אי – הבנה. באותה תקופה טלפונים היו מצרך נדיר ולכן אי אפשר היה להתקשר לכפר. כשהכובסת הגיעה לבסוף מהכפר היא נשאלה מי עשה את החורים בדוד המים? היא ענתה שזו לא ג'יליאן "הקטנה" (כך נקראתי שם) בת הארבע אלא ג'יליאן הגדולה בת השתיים – עשרה שעשתה את החורים בדוד המים. ירדתי לארוחת הצהריים והכף מזהב הייתה מונחת לפני. נאמר לי שזה שייך לי לכל החיים. ג'יליאן הגדולה נענשה, היא שכבה מכוסה בשמיכה במרפסת עד שבאו לקחת אותה וסילקו אותה. עד היום, 75 שנה לאחר מכן כף הזהב נודדת איתי לכל מקום.

העלייה לישראל

כעבור שלוש שנים, תוך כדי מלחמת העולם, אבי הגיע מפלסטינה (ישראל) כדי לקחת אותנו חזרה ארצה. עלינו על אוניית סוחר בריטית והפלגנו דרך ים- סוף. באחד מנמלי אפריקה נעקצתי על ידי יתוש אנופוליס שנושא את מחלת הקדחת. האונייה נאלצה לעצור בזנזיבר שם קיבלתי טיפול בבית חולים. כעבור חודשיים של הפלגה הגענו לעיר אלכסנדריה במצרים. שם עלינו על רכבת שנסעה ממצרים דרך עזה לחיפה. הגענו לביתם של סבא וסבתא שלי על הכרמל. בגיל 7 רשמו אותי ואת אחי לבית ספר הראלי על הכרמל. בזמנו בתי הספר לא ידעו איך לקלוט ילדים מחו"ל שלא ידעו עברית. הקפיצו אותי לכיתה ג' מבלי שאדע עברית, לאחר תקופה קצרה התאקלמתי בזכות זה שהייתי ספורטאית ונהייתי מקובלת.

בכיתה ד', 1947 כשהייתי בת 10, התחילה מלחמת השחרור… בית הספר שלנו נהפך למחנה צבאי והכיתה נאלצה לרדת מהכרמל העירה. כעבור שנה חזרנו ללמוד בכרמל בגלל שמלחמת השחרור הסתיימה.

בשנת 1948 הכריזו על  הקמת מדינת ישראל. באותו לילה  כל חברי הכיתה התכנסו במרכז הכרמל עם עוד המוני אנשים. בפעם הראשונה הבנים והבנות של הכיתה העזו להחזיק ידיים וכך רצנו במין התרגשות עצומה בין ההמונים הרוקדים מרוב שמחה.

הזוית האישית

רוני גזית: הקשר הרב דורי חיזק לי את הקשר ביני לבית סבתי. למדתי עליה יותר דברים.