מאגר סיפורי מורשת

שלום!

שמי רוחלה, ואני ילידת תל-אביב. אמי נולדה בתל אביב גם היא. אבי יליד פולניה ובא לארץ בעודו ילד. משפחתי הייתה בעלת חמש נפשות: אמי, אבי, אנכי, אחי התאום ואחי הקטן (קטן מאיתנו בשש שנים). בילדותי הייתי בתנועת הנוער ״הצופים הקשישים״, הקן שלנו היה ברחוב מזא"ה בחצר מגדל המים. שני אחי שיחקו בכדורגל ומאמנם היה, ברבות הימים, בעלי. גם אני נמשכתי מאוד לכדורגל ובהפסקות בבית הספר שיחקתי כדורגל. אבי היה במכבי אש תל-אביב, ״מכבי שריפות״. מקומם היה ברחוב שד' רוטשילד, פינת נחלת בנימין וברוב הימים באחד הבתים בשד״ר לצד ״מכבי אש״ הוכרזה על ידי בן גוריון הקמת המדינה.

בצעירותי

אלטלנה

אלטלנה הייתה אנייה עם נשק שהובאה על ידי הארגון הצבאי הלאומי. אחר תלאות רבות, הגיעה. האנייה לחוף תל-אביב. הספינה הגיעה בסביבות 13:00-14:00. תל-אביב הייתה מפוצצת מיפו ממסגד חסן בקו ישר עד לחוף הים. אנחנו, כמה ילדים, ברחנו מבית הספר ורצנו לראות את אלטלנה, שעלתה על שרטון ליד החוף.

מאחר שאמרו לנו "החכמים" שהספינה קרובה לחוף ואפשר לגשת אליה ברגל, אני בחכמתי החלטתי לעשות זאת. מאחר שידעתי קצת לשחות החלטתי לשחות ואחר כך ללכת. כמובן שברגע שהחלטתי ללכת נפל עלי עולמי וצללתי והתביישתי לקרוא לעזרה. על כל פנים, שני בחורים במזח ראו את המתרחש ובאו לעזרתי. כפי הנראה, כל "החכמים" נפגשו באותו יום, כי הם שאלו אותי לאיפה אני רוצה להגיע ואני, בחכמתי, אמרתי "לאנייה". ואיך לרדת מהאונייה? הבחורים אמרו לי לקפוץ למים והם יקחו אותי לחוף. עשיתי כדברם, ועד היום כואבת לי הבטן כשאני נזכרת בקפיצה. קפצתי על הבטן.

הצנע והשוק השחור

הייתה בארץ תקופה קשה מבחינת המזון, וכדי שלכל אחד ואחת יהיה מה לאכול החליטו על קיצוב באוכל, חילקו פנקסים עם תלושים שעליהם היה מצויין רמות האוכל שעל האדם לקבל. זה אז, במקום ביצים שלא היו, חילקו במשורה אבקת ביצים. קפה לא היה, חילקו "ציקוריה", עוף ובשר, אם זכרוני אינו מטעה מטעה אותי, חילקו אחת לחודש. כמובן שעם זאת פרח השוק השחור. משקים עשו חייל בשוק השחור אבל אם תפסו אותם הם נקנסו. אנשים באוטובוס היו מחביאים עופות וביצים וכך סיכנו את עצמם, כי מדי פעם היו עושים חיפושים בכלי רכב.

לסיום: יש לנו ארץ נהדרת. מיטב בנותינו ובנינו נתנו את נפשם למעננו ונשבעו לשמרן מכל משמר. אותו מגן דוד הצהוב שהקלגסים הנאצים אילצו אותנו לענוד כסמל לבושה הפך לסמל גאווה על דגלנו הכחול לבן. גברנו עליהם והקמנו משפחות לתפארת. ברשותכם אצטט מדבריו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ״אל תשאלו מה המדינה נותנת לנו אלא מה אנחנו יכולים לתת למדינה״.

נוער יקר, מלח הארץ. עליכם ללמוד על השואה לזכור ולדעת את אשר עבר על עמנו, אבל לא לחיות עם זה.

הזוית האישית

אסתר התלמידה: היה לנו מאוד מעניין לשמוע את הסיפור שלה מזווית ראשונה, כיוון שבדיוק למדנו על אירועים אלה, היה לנו מאוד כיף ומרתק לעבוד עם רוחלה.